בן הכט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בן הכט (28 בפברואר 1894 - 18 באפריל 1964) היה תסריטאי וסופר יהודי אמריקאי, זוכה פרס האוסקר. כמו כן היה היה ציוני נלהב ופעיל למען זכויות אדם.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
בן הכט נולד בניו יורק למשפחת מהגרים יהודים מרוסיה. בילדותו עברה המשפחה לויסקונסין, שם סיים את בית הספר התיכון והחל ללמוד באוניברסיטה. לאחר תקופה קצרה עזב את לימודיו ועבר לשיקגו, שם החל לעסוק בעיתונות ולאחר מכן לפרסם סיפורים קצרים וספרים. כשליח אחד מעיתוני העיר ביקר בברלין וכתב על הכוחות המהפכניים של רפובליקת ויימאר. ב-1921 פרסם את ספרו הראשון "אריק דורן" אשר עסק בגרמניה של התקופה. ספריו והטור היומי שכתב הפכו אותו לדמות מוכרת בחוגים ספרותיים.
ב-1923 ייסד עיתון, הרפתקאה שהותירה אותו חסר פרוטה כעבור שנתיים. אז יצא לחפש את מזלו בעיר הולדתו ניו יורק ובה פגש את חברו הקרוב דייוויד סלזניק, מי שהיה אחד המפיקים הגדולים והמוכרים בתור הזהב של הוליווד. השניים הרבו לעבוד ביחד על סרטים מאז והכט חילק את זמנו בין ניו יורק ללוס אנג'לס, בירת תעשיית הקולנוע.
הכט נישא פעמיים: ב-1915 ולאחר גירושין ב-1925. בתו ג'ני מנישואיו השניים הייתה שחקנית קולנוע והופיעה בסרטים מגיל שמונה.
בשנות החמישים והשישים הנחה תוכניות ארוח בתחנת טלוויזיה מקומית בניו יורק.
[עריכה] כתיבתו
הכט היה מהכותבים הפוריים ביותר של הוליווד בדורו. הוא כתב או השתתף בכתיבתם של כ-70 סרטים. כמו כן כתב 35 ספרים ומאמרים עיתונאיים רבים.
שש פעמים היה מועמד לפרס האוסקר על תסריטיו או עיבודיו לקולנוע. פעמיים זכה בפרס: ב-1928, השנה הראשונה בה חולקו הפרסים, על הסרט "Underworld" וב-1935 על "The Scoundrel" אותו כתב, כמו רבים מסיפוריו, בשיתוף עם צ'ארלס מקארתור. השניים גם חתומים יחד על המחזה שעובד לסרט נערתו ששת, אולי המפורסם בתסריטיו.
במקרים רבים השתתף הכט בכתיבת תסריט או בעיבוד סיפורים למסך הגדול בלא לקבל קרדיט. כך היה המקרה בעיבוד המצליח לסיפור של דיימון ראניון, שהיה לסרט ברנשים וחתיכות ב-1955.
[עריכה] פעילותו הציונית
הכט היה פעיל ציוני ימני, תומכם של הרוויזוניסטים זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. תמיכתו הבלתי מסויגת ב"פורשים" ובמאבקם בשלטונות המנדט הבריטי גרמו לכך ששמו הוסר מרשימת הקרדיטים כאשר הוקרנו סרטיו בבריטניה. הלל קוק אף בקש ממנו שיגייס כספים לאצ"ל בקרב היהודים בתעשיית הסרטים בהוליווד. הכט נענה לאתגר והצליח בסופו של דבר, אם כי לא בלי קושי, לרתום לעניין את סלזניק ולגייס כספים רבים. [1]
ב-1944 כתב ספר בו תאר את השקפתו הציונית, פרסום אשר הקנה לו אויבים רבים. ב-1946 סירב הניו יורק טיימס לפרסם מאמר שכתב הכט המביע תמיכה בהקמת המדינה היהודית.
המדינה שקמה לבסוף אכזבה את מי שהיה מתומכיה הקולניים ביותר. הכט התנגד לראשי הממשלה דוד בן גוריון ומשה שרת וביקר את מדיניותם הכלכלית הסוציאליסטית. אולם את עיקר ביקורתו על מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל הטיח בהם על כך שלא עשו לדעתו מספיק כדי להציל את יהודי אירופה מהשואה. הוא עצמו רכש בכספו מודעות בעיתונות האמריקאית בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי לפרסם את גורלם של היהודים. בספרו כחש הביא את ביקורתו זו לשיא, כאשר תקף את מעשיו של ישראל קסטנר בהונגריה בזמן המלחמה ואת אלו של הממסד הישראלי אשר התגייס להגנתו לאחריה.
על שמו של הכט (החי) נקראה אחת מאניות המעפילים האחרונות אשר הובאה לארץ ב-1947 על ידי האצ"ל. עוד נקרא על שמו פרס המעניק ארגון ציוני אמריקה לעיתונאים מצטיינים.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ניל גלבר, אימפריה משל עצמם, עמ' 313-315
