גזירות תתנ"ו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ראו דף שיחה תחת "הרבה הערות". אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
גזירות תתנו" או מאורעות תתנ"ו הם סדרת אירועים שהתרחשו בשנת 1096 (ד' תתנ"ו) באירופה כחלק ממסע הצלב הראשון וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להנצל באמצעות המרת דת לדת הנוצרית.
מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות הובילו להשפעה תודעתית, עקב הטראומה הציבורית שהייתה כלולה במאורעות ביחס לעם ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
ערך מורחב – רקע וסיבות למסע הצלב הראשון
באירופה של ימי הביניים, אשר קמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, הדת הנוצרית תפסה את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.
[עריכה] היחס ליהודים
ביחס ליהודים, אירופה הנוצרית פעלה על פי הנחייתו של אוגוסטינוס (354-430), לפיה יש להשאיר את יהודים בחיים, כי הם מוכיחים את אמיתות כתבי הקודש הנוצרים. השארתם בחיים, אך במצב מושפל, מוכיחה את מאיסת האל בהם. האמונה הייתה שבאחרית הימים כל היהודים יתנצרו.
כך, היהודים נשארו המיעוט הדתי הנסבל היחיד באירופה הנוצרית. היהודים ראו עצמם כמיעוט, אשר ישיבתו באירופה ארעית, כשגם היהודי לא רואה במצב הקיים אידאל. למרות כל זאת, היהודים ראו את עצמם שייכים למרקם החברתי באירופה; כשבחיי היום-יום הם הסתגלו לתרבות ולתנאיה, בעזרת מאמץ הן ביחס לעולם הנוצרי והן ביחס לתפיסות שראו את הגלות כארעית.
במאה העשירית לספה"נ, ה"עיר" בתור מקום מגורים, החלה לתפוס מחדש מקום משמעותי. וכך, גם נכתבו מגוון הסדרים משפטיים חדשים (כגון הפריווילגיה של רודיגר, משנת 1084 לספה"נ). קיום היהודים נתפס כחלק מבנייתה והגדרתה של הקמתה של העיר, בהיותם קבוצה עירונית מובהקת. זאת, למרות שהיהודים הובדלו, וחייהם במסגרות נפרדות, כשהגורמים נעוצים גם בסביבה (לדוגמה העברת החסות על היהודים לשלטון המרכזי, שגרר אף את ההתייחסות אליהם כ-'עבדי האוצר', וכן פעולות של המנהיגים כרבנו גרשום מאור הגולה); אך ההקשרים הכלכליים היו הדוקים ומלאי מתח.
[עריכה] תיאור ההתפתחויות
בשנת 1095 לספה"נ נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע מסתיים בכיבוש ירושלים (1099 לספה"נ).
בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, כשרבים מהיהודים בוחרים למות על קידוש השם.
[עריכה] הפרעות
השתלשלות זו הובילה לרציחות של יהודים על ידי הנספחים למסע הצלב ובראשם אביר צרפתי בשם "וילהלם הנגר". ההיסטוריון ד"ר צבי גרץ מתאר את האירועים באשכנז:[1] חלק מיהודי טריר התאבדו ואחרים פנו לעזרת הכנסייה אך נענו בשלילה ואז החליטו אנשי הקהילה להמיר דתם למראית עין. בהמשך הגיעו הפורעים לשפייר שם חטפו עשרה יהודים לכנסייה בנסיון להטבילם בכח. החטופים סירבו ונרצחו על ידי החוטפים (מאי 1096, אייר ד'תתנ"ו). שאר יהודי הקהילה נמלטו לארמונות ההגמון של העיר ולארמון הקיסר שם ותחת הגנתם ניצלו.
הקהילה הבאה, יהודי ורמיזא סבלה הרוגים רבים יותר. כמות הפורעים גדלה בהשוואה למספרם במקומות הקודמים. ב- 18 במאי 1096 החל הפוגרום בהרס וביזה של בתי כנסת ובתי היהודים וב- 25 במאי החל ההרג. גם המעטים שמצאו מסתור אצל הגמון העיר התאבדו לאחר שהוצבה בפניהם הברירה בין טבילה למוות. חלק מהיהודים המרו דתם וחלקם ניסו להתנגד. גרץ מציין שמו של צעיר יהודי שהתנפל בסכין ודקר אחד מראשי הנוצרים והומת במקום. עוד מציין גרץ שלאחר הטבח הובאו לקבורה בורמיזא 800 יהודים.
העיר הבאה שנפגעה בפרעות הייתה מגנצא. בתחילה מצאו 1300 יהודים מחסה בבית ההגמון, תמורת סכום כסף רב. אולם אנשי משמר הארמון לא ניסו לעמוד בפני הפורעים ואלה טבחו ביהודים ורק כ 60 מעשירי העיר הוברחו אל מחוץ לעיר אולם גם הם נתפסו ונרצחו. בפרעות אלה גם עלה באש חלק מהעיר.
בקלן החלו הפרעות בערב חג שבועות בביזה, הרס ושריפת ספרי תורה. יהודי העיר הוברחו בסיוע ההגמון המקומי לכפרי הסביבה ובמשך שלושה שבועות הסתתרו מפני הרוצחים. אלא שביום 24 ביוני הגיעו אליהם הפורעים והרגום.
סיכום מספר הטבוחים לפי גרץ,[2] בכל רחבי הריין בתוך חודשיים, הגיע לכדי 12,000 יהודים.
[עריכה] תגובת היהודים
תגובת היהודים הייתה שונה: הם תפסו שהנוצרים הורגים בהם מתוך נקמה על כך שהיהודים הרגו את ישו, ושהנוצרים שואפים להכחיד את היהודים או לנצר אותם.
היהודים שהבינו שנשארו להם רק שתי אפשרויות: להתנצר או למות, ראו זכות באפשרות למות על קידוש השם, חלקם במו ידיהם וחלקם בסירובם להתנצר והומתו על ידי ההמון. חלקם המועט התנצר, לפחות למראית עין.
[עריכה] תוצאות המאורעות
בעבר, הגישה הקלאסית נטתה לטעון שחיי היהודים עברו חורבן מוחלט, ושינויים רבים התרחשו בעקבות המאורעות. בין השאר, הדת היהודית עצמה נוסחה מול האיום על קודשיה.
אך כיום הדיעה המקובלת היא, שהחיים הריאלים של היהודים לא השתנו הרבה בעקבות המאורעות. יחד עם זאת, רישומם של המאורעות על הזיכרון ההיסטורי היהודי היה נחרץ, והם השפיעו על תודעת המיעוט ואי-הביטחון, והם מנסחים את הזהות העצמית.
הזיכרון ההיסטורי מתבטא בספר חסידים, ובכרוניקות יהודיות המתארות אירועים אלו (כגון הכרוניקה של רבי שלמה ב"ר שמעון).
גישה אחרת מציג פרופסור אברהם גרוסמן.[3] הוא מנתח את המקורות המציינים את שמות משפחות הנספים ומוצא שיש בהם מראשי החכמים של הקהילות ובניהם ו"מכאן, שנושאיה העיקרים של היצירה הרוחנית - בניהן של אותן משפחות מיוחסות - אבדו מן העולם."[4] נוסף למותם של האנשים עצמם הייתה השמדה של כתביהם וכך נגרמה פגיעה במורשתם בהמשך הדורות. מניתוחו הוא מסיק שהפגיעה בקהילות מגנצא וורמיזא אנושה ולמעשה ירד מרכזיותם של קהילות אלה ביצירה הרוחנית היהודית עד תחילת המאה ה-12. דעיכה זו של המרכז הרוחני בגרמניה תרם לעליית המרכז בצרפת הצפונית (עם רש"י ובית מדרשו כמובילים).
[עריכה] העימות האידאולוגי
מאורעות תתנ"ו ביטאו את הניגוד והויכוח שהתקיים בין יהודים לנוצרים בימי הביניים. הוויכוח כלל בעיקרו ויכוח תאולוגי, שנגע בנקודות רבות (ראה הפולמוס היהודי נוצרי). דוגמה לוויכוח, היא בהבדלי התפיסה בשאלה מי הוא המאמין שנבחר על ידי האל?
אך מלבד ויכוח זה התקיים עימות בין הרוב (הנוצרי) למיעוט (היהודי); ויכוח שבעיקרו היה סלידה מהמיעוט והאשמתו במגוון תחלואות החברה. שני רובדי העימות התבטאו בעת מאורעות תתנ"ו.
[עריכה] הקבלות אידאולוגיות
מלבד העימות האידאולוגי בעת המפגש המעשי בין היהודים לנוצרים, דווקא הקבלות שונות הובילו לכך שהעימות לא יכול היה להגיע לעמק השווה. זאת, מלבד הוויכוח מי הוא הנבחר על ידי האל. כל צד האמין שככל שיגדל קורבנו בעולם הזה כן יגדל שכרו בעולם הבא.
כך, הנוצרים האמינו שהם יוצאים למסע הצלב, במטרה לגאול את כנסיית הקבר בכל מחיר, ואף במחיר החיים, ולהיות מרטירים. ואף היהודים, לא ברחו מפני הנוצרים, משום ששאפו למות על קידוש השם.
לכך ניתן לצרף את היחס למוות בדתות השונות, כאשר בשתי הדתות האמינו שהמוות מוביל לעלייה לדרגה גבוהה (מרטיר אצל הנוצרים, ומוות על קידוש השם אצל היהודים), ואף שההליכה לקראת המוות לא נעשה בחשש, ושהראייה הרואה במוות זכות, משותפת ליהודים ולנוצרים. לפי נקודות ההשקפה האלו, המוות מהווה את העדות על האמונה ביהדות ובנצרות.
בהמשך לעניין המוות, גם תפיסת הקרבה בין העולם הזה לעולם הבא הייתה משותפת ליהודים ולנוצרים. כך הנוצרים עשו הכנה לפני היציאה למסע (טבילה, טהרה ווידוי) ואף היהודים פעלו בפעולות קפדניות לפני המוות (טהרה ווידוי וברכה).
יש הטוענים, שמכל האמור מעלה ברור היה שההתנגשות תוביל לרציחות המוניות.
[עריכה] משמעות האירועים
במחקר קיימות גישות שונות לגבי משמעות האירועים: כך חיים הלל בן ששון, מייצג את התפיסה הרואה במאורעות תתנ"ו פרשת דרכים בתולדות יהודי אירופה, כשהם משפיעים אף האידאולוגיה והמחשבה (אף ביהדות ספרד המזרח), וכן גורמי תמורה בחיי הכלכלה, המעמד המשפטי ותחשת היהודים בין הגויים באירופה.
מול הגישה הקיצונית הזו, קמה גישה קיצונית נגדית (לדוגמה רוברט חזן) הטוענת שלאחר המאורעות אין כמעט שינוי בתנאים היסודיים של החיים היהודים באירופה, כשמתוך ההרס התאוששו בקלות יחסית, כשההתפתחות הנה מתמשכת.
גישה אמצעית מציינת, שאמנם מבחינה פיזית וטכנית קשה לראות בממדי האסון של מאורעות תתנ"ו שינוי חד בתנאים, כך שהדברים שהשתנו אמנם נובעים מתהליכים ארוכים יותר; אך מאידך קשה להתעלם מהטראומה ומהתצורה המחשבתית שהותירו מאורעות תתנ"ו בתפיסה היהודית בכל תחום, כך הם היוו מעצב של מעמדם מול הנוצרים ואת תודעת המיעוט שלהם, ואף הותירו שיירי מחשבה ביחס למוות על קידוש השם ולאסונות בפרט. כך, במאורעות שהתרחשו יותר מחמש-מאות שנה אח"כ (מאורעות ת"ח ות"ט, שנת 1648 לספה"נ) נתפסו מאורעות תתנ"ו כדגם, וכמוות על קידוש השם.
