קידוש השם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חנניה, מישאל ועזריה בכבשן. תחריט עץ מאת גוסטב דורה

קידוש השם - נכונותו של יהודי להקריב את חייו כדי לשמור על אמונתו. מושג "קידוש השם" ביהדות מקביל למרטיריות בנצרות ואסתשהאד באסלאם. בגלגולי ההיסטוריה היהודית קיבל קידוש השם משמעויות חדשות, ובדורות האחרונים הוחשבו לקדושים גם יהודים שלא נרצחו בשל אמונתם אלא בשל שייכותם הלאומית לעם היהודי, בעיקר בשואה, או במאבק על קיומה ושלומה של מדינת ישראל. הנכונות למות על קידוש השם כבר מסופרת לנו במקרא: בספר דניאל ג' טז' מודיעים חנניה, מישאל ועזריה לנבוכדנאצר שהם מוכנים למסור את נפשם כדי שלא להפר את מצוות התורה. משראה המלך הבבלי שהם ממאנים לעבור על איסור עבודה זרה, השליך אותם לכבשן הלוהט ורק נס משמים הצילם. על פי האגדה היהודית אברהם אבינו הושלך על ידי נמרוד לכבשן האש בשל סירובו להאמין באלילי אור כשדים וניצל בנס. (בבלי מסכת פסחים דף קיח/א; בראשית רבה, פרשה לח פסקה יג)

[עריכה] התקופה ההלניסטית

בשנת 167 לפנה"ס החליט אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל.

בספר חשמונאים א' מתוארות גזירות השמד:

	"וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה, ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולות, וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, לבנות במות והיכלות ופסילים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, ולהניח את בניהם ערלים, לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך - יומת."

ביום כ"ה בכסלו שנת 167 לפנה"ס הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה. אלעזר הזקן, שהיה אחד מנכבדי העם, צווה לאכול מבשר החזיר והומת בשל סירובו. אחד הידועים בסיפורי קידוש השם בתקופה ההיא היה סיפורה של חנה ושבעת בניה. שבעת בניה של חנה נתפסים בידי המלך המצווה עליהם לעבוד לאלילים, כל אחד מהם מסרב בתוקף, אפילו הקטן שבהם. שבעת הבנים מעונים למוות אך לא בוגדים באמונתם. האישה שאיבדה את כל בניה שולחת יד בנפשה.

בספר חשמונאים ב' מתואר סיפור זה:

	"ועוד היה מעשה ששבעת אחים ואמם נתפסו ונאנסו לאכול מבשר חזיר האסור, ויוכו בשוטים ובגידים. ואחד מהם, שהיה המדבר בעדם, אמר: התרצה לחקור ולדעת אותנו? נכונים למות, מלעבור על תורת האבות."

[עריכה] התקופה הרומית

בשנת 41 הורה הקיסר הרומי גיוס קליגולה להציב את פסלו בכל המקדשים שברחבי הקיסרות. היהודים סירבו להציב צלם בבית המקדש. בתגובה ציווה קליגולה לעשות זאת בכוח ואם יתנגדו היהודים – להרוג את המתמרדים ולמכור את כל העם לעבדות. היהודים הכריזו שהם מעדיפים למות, ובלבד שלא לעבור על חוקי התורה. הסכנה הייתה רבה, אך קליגולה נרצח, ויהודה ניצלה.

פונטיוס פילטוס, גוזר דינו של ישו למוות, שנא יהודים והיה מתנכל להם בכל דרך שמצא. באחד הימים נודע שהקים שלטים מוזהבים בארמון הורדוס אשר בירושלים כדי להעליב את העם. היהודים התחננו לפניו שיסיר את השלטים.

יוסף בן מתתיהו מתאר את המקרה בספרו קדמוניות היהודים:

	"כשחזרו היהודים ובאו בתחנונים, הקיף אותם בחייליו, שהיו חמושים בנשק מתחת לבגדיהם, ואיים שמיד יהרוג אותם אם לא יחדלו לצעוק. אך היהודים נפלו על פניהם וחשפו את צווארם, ואמרו שיקבלו על עצמם בשמחה את המוות ובלבד שלא יעברו על דתם."

יוסף בן מתתיהו עצמו, ראה את חבריו מתים על קידוש השם. בעת המרד הגדול בשנת 67 הוא היה מפקד הגליל ושהה ביודפת. העיר נלחמה ברומאים בגבורה ועמדה במצור ממושך, עד שהוסגרה על ידי בוגד. יוסף בן מתתיהו נאלץ להימלט משם ביחד עם חבריו. הם הסתתרו במערה ושם קיבלו החלטה להתאבד ובלבד שלא ליפול בידי האויב. האחרונים מהם שנותרו בחיים היו יוסף בן מתתיהו ויהודי נוסף והם החליטו להסגיר עצמם לרומאים. יוסף בן מתתיהו מספר שאחת הסיבות לפרוץ המרד הגדול הייתה הטענה של קנאים דתיים, כי הרצון של רומי להשתלט על העולם הוא בבחינת התגרות בשלטונו המוחלט של האל בעולם. לפיכך, כניעה לשלטונה של רומי הרי היא כמו עבודה זרה.

בשנת 73, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, הגיעו הרומאים להר מצדה והתחילו להקים סוללה סביב, כדי שממנה יוכלו לפרוץ למבצר מצדה. במבצר היו קרוב לאלף איש, לוחמים ומשפחותיהם. אנשי מצדה נוכחו לדעת כי אפסה תקוותם והם בחרו להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי. הם העלו באש את המבנים, ואז הרג כל אחד מהם את בני משפחתו. עשרה אנשים שעלו בגורל הרגו את יתר הלוחמים, ואחר שלחו יד בנפשם. כאשר הגיעו החיילים הרומיים למחרת, נתגלו לעיניהם מאות גופות. את אשר אירע למדו מפי שתי נשים וחמישה ילדים, שהסתתרו בבור מים וכך ניצלו. סיפור זה לא נשזר במסורת קידוש השם, אף שהגיע לידיעתם של היהודים מאז ומתמיד. ברם, בדורות האחרונים עלתה קרנו של סיפור זה, בעיקר בעטיה של התפיסה הציונית שראתה במעשה אות ומופת לדמותו של היהודי "המתוקן".

בספרו, מלחמות היהודים, מתאר יוסף בן מתתיהו את דברי אלעזר בן יאיר מפקד מבצר מצדה:

	"הוי אנשים גיבורי החיל! קיבלנו על עצמנו שלא לעבוד את הרומאים וגם לא אדונים אחרים, כי אם את אלוהים לבדו. מחר ניפול בידי הרומאים, אך בידינו לבחור לנו מות גיבורים. ימותו נשותינו בטרם נטמאו, ימותו ילדינו בטרם יהיו לעבדים. ואחרי כן נמות איש ביד רעהו, ומה טוב ומה יפה יהיה לשאת את חירותנו אלי קבר."

בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא. הקיסר אדריאנוס אסר על היהודים למול את בניהם. ברית המילה היא מצווה מרכזית ביהדות והיהודים לא יכלו לעמוד בגזירה כזאת. התסיסה שהייתה קיימת ממילא פרצה כמרד נגד הקיסר. לאחר סיכול המרד, החליט אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לתרבות היהודית ולדת היהודית. לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות: הוא אסר עליהם להתכנס בבתי כנסת, לחגוג חגים ולשבות מכל מלאכה בשבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע. רבים מתו על קידוש השם ובלבד שלא יאלצו לקיים את הגזירות, בהם גם עשרת הרוגי מלכות שהיו ממנהיגיו הרוחניים של העם. בין אלה היה גם רבי עקיבא בן יוסף אשר עונה על ידי הרומאים ובטרם יצאה נשמתו קרא: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. מאז הפכה קריאת שמע לתמצית ההוויה של קידוש השם לדורותיו.

[עריכה] אל תירא ישראל

כמופת היסטורי לקידוש השם נעשה שימוש בסיפורים התנ"כיים על עקידת יצחק ועל חנניה, מישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לפסל והוכנסו לכבשן האש (דניאל ג). אף שבעקידת יצחק, כפי שהיא מתוארת במקרא, לא בוצע בפועל קידוש השם, שכן העקידה לא באה לידי מימוש, נמצא באגדה מקור לרעיון לפיו יצחק מת, אך קם לתחייה מאוחר יותר.

על פי הרמב"ם מהווה קידוש השם חובה הלכתית, וזה שאינו מקיימה: "חילל את השם ברבים וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על לא תעשה שהיא חילול השם". עם זאת, אין עונש עבירה זו מיתה או כרת, העונשים המקובלים על עבודה זרה הנעשית ברצון.
חובת קידוש השם נובעת מהיותם של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים איסורים שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור". זאת ועוד, על פי ההלכה, בשעה של גזירות שמד מוחל דין "ייהרג ובל יעבור" אפילו על הקלות שבעבירות, עד "שרוך הנעל", כלשון הגמרא. המושג "שרוך נעל" הוא צבע או אופן שריכת הנעליים שאותה הרומאים חייבו את היהודים, ולפי הגמרא, מחויבים למות ולא לשנות ממנו, כדי לא להכנע לגזירת השמד.

[עריכה] קידוש השם באשכנז

תקופת קידוש השם הגדולה בתולדות ישראל הייתה באשכנז בימי מסעי הצלב. שלא כיהודי ספרד בדורות שאחר כך, עמדו יהודי אשכנז בניסיון כמעט ללא יוצא מהכלל.

ליהודים בתקופת הצלבנים, שלא כיהודים בתקופות מאוחרות יותר, יכולה הייתה המרת הדת להוות פתח הצלה בטוח יחסית. אף על פי כן הם לא התפתו, כפי שטוען ספר חסידים: "בקידוש השם הכול עומדים בנקל.. ואפילו אחד מאלף אינו כופר".

תסכולם של היהודים משתיקתו של האלוהים אל מול קורבנם, כפי שבאה לידי ביטוי בציטוט המדרש: "מי כמוך באילמים ה'", לא מנע מהם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצרות.

מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והוצאתם לשמד. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:

	"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא."

כרוניקה זו יחד עם כרוניקות נוספות שנכתבו ב-1096 מדגישות את מעמדה הגבוה של האישה באשכנז: האישה היא הנלחמת בפועל בצלבנים, האישה היא הטובחת את ילדיה אף ללא רשות מהבעל, ומעשיה מהווה חזרה למוטיב חנה ושבעת בניה.

על פי תאוריה של ההיסטוריון ישראל יעקב יובל, הריגת הילדים בידי הוריהם היא הרקע להאשמות הנוצרים על התאכזרות היהודים לילדים ולעלילות הדם.

פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. ומהר"ם מרוטנברג מזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים היא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להפוך למשומדים.

מהר"ם מרוטנברג האמין כי מקדשי השם אינם סובלים: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.

קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". זו התנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי.

אגדה מופלאה על קידוש השם שנפוצה במאה ה-13 היא הסיפור על רבי אמנון ממגנצא המהווה בסיס לפיוט ונתנה תוקף.

[עריכה] קידוש השם בתקופות מאוחרות

קידוש השם היה בעם ישראל גם בתקופת המוות השחור, גירוש ספרד, עלילות הדם, גלי הפוגרומים, ימי הפרעות, גזירות חמליניצקי. בשואה הורחב מושג קידוש השם כך שיכלול גם יהודים שלא מתו בשל אמונה או סירוב להתנצר אלא בשל שייכותם לעם היהודי. הוטבע גם מונח חדש שהתאים לאופיה השונה של הרדיפה: "קידוש החיים", התעקשותו של היהודי להמשיך ולחיות על אף מזימות שונאיו.

ביטוי לתחושה שהמוות בשואה, על אף מאפייניו השונים, מהווה חוליה בשרשרת קידוש השם ההיסטורית נתן הרב אלחנן וסרמן, מגדולי הרבנים שנספו בשואה, בדברים שתועדו מפיו ערב הוצאתו להורג עם תלמידיו:

	"עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם ולא תעלה על דעתנו חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר - קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי".

כיום מקובל בחוגים המסורתיים להצמיד את התואר "קדוש" לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, על אף שגם אצלם לא היוותה האמונה הדתית במובנה הצר סיבה עיקרית לאובדן החיים.