ג'אז לטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סגנון ג'אז המנוגן בארצות דרום אמריקה (בעיקר קובה) ובקהילות היספאניות סגורות בארצות הברית, כגון הגטו ההיספאני בניו יורק (Del Barrio).

בדומה לג'אז רגיל, מדובר במוזיקה אינסטרומנטלית בעיקרה, המאופיינת באילתורים זורמים ומעבר בין סולמות. המאפיינים היחודיים העיקריים של הג'אז הלטיני הם:

1. מקצבי הקלאווה - שלא כמו מרבית יצירות הג'אז המבוצעות על תבנית סימטרית מרובעת 4:4, יצירות ג'אז לטיני הן לרוב על תבנית 3:2 או 2:3 אסימטרית. זהו מקצב אפריקני קדום המכונה קלאווה ,שסוגל למוזיקה מערבית. הוא מקנה תחושה של עוצמה עולה ויורדת למרבית הקטעים, כאשר לרוב הפסנתר או כלי הנשיפה מנגים בקלאווה הפוך (קונטראפונקט) למחלקת הקצב, כך שמתקבלת מוזיקה מרובדת.

1. מחלקת הקצב- בנוסף לבאס הרגיל, בג'אז לטיני מחלקת הקצב מכילה כמעט תמיד תופי קונגה וטימבלס. ברבים מהקטעים ישנה גם קאמפאנה . כלים אלו נותנים למוזיקה תחושה אפריקאית קצבית, והקצב הוא מרכיב דומיננטי יותר מאשר בג'אז רגיל. כמו כן, נפוצים קטעי אילתור של כלי ההקשה, במיוחד תופי קונגה.

[עריכה] השמות הגדולים

מייסדי הג'אז הלטיני היו רובם מהגרים היספאניים בניו-יורק. בין המוכרים שבהם ניתן למנות את טיטו פואנטה, מונגו סנטה-מריה, להקת Fania Allstars הניו-יורקית ולהקת Irakere הקובנית.