דוויצ'יון באלי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוויצ'יון באלי (Davicion Bally) (28 בינואר 1809 - 2 במאי 1884), בנקאי ומהפכן יהודי רומני, מראשי הקהילה הספרדית ברומניה.
[עריכה] המשפחה
דוויצ'יון באלי נולד בבוקרשט. הוא היה נינו של Chelebi Mentesh Bally, בנקאי של הווזיר הגדול של האימפריה העותמנית שעזר לניקולאה מאוורוקורדט (Nicolae Mavrocordat) לעלות לכס השלטון בולאכיה בשנת 1716. מאוורוקורדט, האסיר תודה, הביא אותו איתו לבוקרשט, הפך אותו ליועצו והעניק לו פטור ממיסים, לו ולצאצאיו. יצחק, סבו של דוויצ'יון באלי, היה יועץ מקורב של כמה נסיכים ולאכיים פאנאריוטים ובמיוחד של ניקולאה מאוורוגני (Nicolae Mavrogheni), שהסתייע בו כדי לעלות לשלטון. אברהם, אביו של דוויצ'יון באלי, למד בלייפציג ואחריכן התישב בבוקרשט כסיטונאי בעל השפעה רבה על הבויארים.
בגיל 12 נפטר אביו של דוויצ'יון והוא נאלץ להפסיק את לימודיו, כדי לשמור על נכסי משפחתו מפני ניסיונות השתלטות של שותפי אביו. בעזרת ספריה משפחתית משובחת למד דוויצ'יון רומנית, יוונית, צרפתית, איטלקית וגרמנית, בנוסף לשפת הלדינו שהייתה שפת האם שלו וגם לימודים מתקדמים בעברית.
[עריכה] מפעלותיו
תחילה הועסק דוויצ'יון במשרד עורכי הדין של דודו, שלמד משפטים בלייפציג, אך במהרה התמנה לגזבר מחסני המלח הממוקמים בנמלי הדנובה. בשנת 1829 הוא הציל מהרס מלאים גדולים של מזון ותחמושת שצברו הרוסים בזימניצ'אה, במהלך מלחמתם באימפריה העותמנית. כהכרת תודה, הצאר ניקולאי הראשון העניק לו את אות מסדר אנה הקדושה, שנמסר לו אישית מידו של גנרל פאוול קיסלף, המושל הרוסי של ארצות רומניה באותה תקופה. הוא זכה גם לזכות לסחור בצורה חופשית עם האימפריה הרוסית.
בשנת 1836 מונה להיות הגזבר של המשטרה, משרה בה החזיק במשך עשר שנים. באליי יזם וייסד את מכבי האש של בוקרשט. באלי גם מימן ואפשר הופעתה של להקת אמנים איטלקים להופעות שנועדו לפתח את הטעם לתיאטרון בבוקרשט.
בשנת 1848 התגייס באלי למען מהפכת 1848 ברומניה, כמו יהודים נוספים דוגמת ברבו איסקובסקו, קונסטנטין דניאל רוזנטל, הילל מנוח. הוא העניק למהפכה שירותים רבים ולאחר כישלונה עשה מאמצים רבים, תוך סיכון חייו, להצלת מנהיגי המהפכה. לאחר המהפכה ניצל באלי הודות לקשריו עם הבויארים, אך נוצרה אווירה עוינת כלפיו. הוא נפל למלכודת מסוימת ואיבד חלק גדול מזיכיונותיו.
[עריכה] באלי כיהודי
באלי לא שכח אף פעם את מוצאו היהודי והגיב במחאות לכל פרסום נגד היהודים. הוא היה חבר בוועד המנהל של הקהילה הספרדית ברומניה וקידם רפורמות ליברליות. הוא יזם חלוקת נעליים ובגדים לילדים עניים ותכנן בשנת 1863 שינוים בתלמודי תורה שהפכו אותם לאחר מכן לבתי ספר מודרניים. בשנת 1860 ייסד חברה למתן טיפול רפואי. הוא הקדיש זמן גם לעיסוקים ספרותיים והשאיר אחריו כתבי יד יהודים ספרדיים. חלומותיו הפטריוטיים קיבלו מכה חזקה כאשר התחזקה רדיפת היהודים בשנת 1866, בחלקה על ידי חבריו ובני בריתו לשעבר מהמהפכה של 1848.
בשנת 1882 יצא מבוקרשט אל ירושלים ושם, כעבור שנתיים, הלך לעולמו.
