דור הביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המונח דור הביט מתאר זרם בספרות ובשירה אשר החל בארצות-הברית בתחילת שנות החמישים. את המונח טבע ב-1948 הסופר ג'ק קרואק, והוא זכה לפרסום שהחדיר אותה לשפה המדוברת, במאמר שפרסם ג'ון הולמס ב-1952 ב-The New York Times Magazine וכותרתו "זהו דור הביט".

כתיבת דור הביט מאופיינת על ידי כתיבה חופשית ואסוציאטיבית, בשפת דיבור, אשר כותביה כותבים את כל אשר על דעתם ונמנעים מלערוך תיקונים בטקסט (הטכניקה החד-טיוטתית). היא מאופיינת לעתים על ידי גישה אנטי ממסדית. היוצרים המרכזיים בזרם זה היו ג'ק קרואק, ויליאם בורוז, אלן גינסברג ולורנס פרלינגטי.

הסיפור הקלאסי הוא על הכתיבה של הרומן "בדרכים" על ידי ג'ק קרואק, שכתב ב-1952 את הספר ברציפות על גבי מגילה ארוכה, כדי שלא להיכנע להסחת הדעת של החלפת דפים בכתיבה רגילה. קרואק האמין כי "המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה" ולכן לא שכתב, לטענתו, את הטקסט.

[עריכה] תגובות נגד לתנועה

החופש יוצא הדופן שנקטו בו כותבי דור הביט היה היפוך של השירה האמריקאית באותה תקופה, שהצטיינה במבני משקל מסורבלים וכבדות ראש. שירה נכתבה בדרך כלל על ידי אנשי האקדמיה לספרות והצטיינה בהישענות על העבר ובשפה שירית מליצית ורוויה. האקדמיה האמריקנית המעונבת נלחמה בחירוק שיניים מול השירה נטולת הרסן שנכתבת על ידי יוצרי שוליים ארוכי-שיער ושנים רבות לא הכירה בכותבי הביט. בזמן אמת, קיבלו הביטניקים תגובות צוננות מהמבקרים שכינו אותם בין השאר, "משוררים של שערי עיתוני הסופ"ש".

אחת מתגובות הנגד נכתבה על ידי האינטלקטואל נורמן פודהורץ, לימים עורך כתב העת "קומנטרי". ב-1958 הוא כתב מאמר בשם "להגן על התרבות נגד הברברים": "יש צעקה מובלעת בספרו של ג'ק קרואק: הרוג את האינטלקטואלים המסוגלים לשוחח ברהיטות, הרוג את אלה היכולים לשבת חמש דקות רצוף על כיסאם(...) הבוהמיינים הבורים הללו אויבים את התרבות, סוגדים לפרימיטיביות, לאינסטינקטים, לאנרגיות ולדם".

בראיון לווילג' ווייס ענה גינסברג: "פודהורץ לא כותב פרוזה, הוא לא יודע היאך לכתוב פרוזה ועל-כן אינו יכול להכיר את הבעיות של כתיבת פרוזה או שירה. פודהורץ איבד מגע עם המאה העשרים, הוא כותב עבור קוראי המאה השמונה עשרה".

על אף הביקורת זכתה שירת הביט להצלחה רבה מבחינת מכירות. ספרי שירה נמכרו לפתע במאות אלפי עותקים. כיום הם נחשבים לקלאסיקה אמריקאית מודרנית. דור הביט זרח ברקיע תולדות הספרות לרגע קצר אך הותיר את חותמו על ידי תיאור שאין שני לו במקוריות, באמינות ובביקורתיות של תקופה מיוחדת בתרבות האמריקנית.

וכך כתב חוקר השירה אלן ג'ופרואה בהקדמה ל"נהמה", קובץ שירת הביט היחיד שפורסם בעברית (תרגום: דן עומר, הוצאת י. מרכוס): "הקריאה הפומבית של שיריהם מצאה בכל הערים האמריקניות הצלחה חסרת תקדים. כמובן, שהעיתונות הגיבה מיד למרידתם. בארצות הברית כבאירופה כיסתה אותם זו בהעלבה ועלילות שווא (...) בפעם הראשונה, פיזר מרד זה את החוג-המסורתי של "המעטים המאושרים", הוא הזיז את ההרגלים המעוקרים של חובבי שירה בודדים והשיב לחיים את התגובות ההמוניות לשירה". את ההקדמה סיים ג'ופרואה במילים: "ניתן להאשים אותם בכל הפשעים, מלבד אחד שאי אפשר לסלוח למשורר, הפשע לעקור את השירה מהחיים".

[עריכה] הביטניק

הביטוי ביטניק נטבע רק ב-1958 כתשלוב בין המילים "ביט" ו"ספוטניק", הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל. המילה "ביטניק" הייתה כינוי גנאי לנערים מזוקנים וצמאי חופש, המשתמשים בסמים ובאלכוהול, ושהוריהם או מנהלי בית הספר חששו כי יהפכו לקומוניסטים.

החופש, הפוליטיות וגילם הצעיר של הביטניקים יהוו שנים אחר כך מודל לתנועת-נגד: למשל, ההיפים בשנות השישים והפאנקיסטים בשנות השבעים.

[עריכה] ביטניקים מהחצי השני של המאה ה-20 והלאה

באופן עקרוני, רוב רובה של הספרות של ימינו מושפע מן הכתיבה הביטניקית וכן גם הכתיבה לקולנוע. הביטניקים העניקו לספרות חופש וקלילות שלא היו קיימים בה קודם. ישנם מספר יוצרים אשר יצירותיהם מושפעות ישירות מן הביטניקים של אז, ביניהם ארווין וולש, ברט איסטון אליס, דן פנטה (בנו של הסופר ג'ון פנטה), מקס ברי ולוק דיוויס. בישראל ניתן למנות בין השאר את היוצרים איתמר בן כנען, אסף גברון, עומר קינמון ודור טוקר. בקולנוע ניתן להזכיר את הרמוני קורין, מיסטי מונדי, ג'יימס מרנדינו, גרג אראקי, אנדרו וורן וג'ורדן סוסמן. יוצרים אלו לא רק מושפעים טכנית מן הביטניקים אלא גם עוסקים בנושאים דומים: פשע, סמים, סטיות מיניות, אנארכיה והרבה הומור שחור וציני.