דיביזיית שרלמאן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיביזיית שרלמאן או רגימנט שרלמאן הם שמות קיבוציים ליחידות של מתנדבים צרפתיים בוורמאכט ובוואפן אס אס בתקופת מלחמת העולם השנייה.
דיביזיית שרלמאן לא הייתה יחידה צבאית בודדת ומוגדרת, אלא אוסף של קבוצות של משתפי פעולה צרפתיים ומתנדבים (למרות שמהות ה"התנדבות" שנויה במחלוקת). היחידה הראשונה הייתה Légion des Volontaires Français (לגיון המתנדבים הצרפתיים או LVF) שהורכב בעיקרו מאנשי ימין צרפתיים ומחיילים משוחררים שהעדיפו להלחם מאשר להיות עובדי כפייה למען הגרמנים. הם נלחמו במוסקבה בנובמבר 1941 אך מפקדם, קולונל רוז'ה בלון, הועבר מתפקידו וב-1942 היחידה הועברה למשימות אנטי-פרטיזניות בבלארוס.
למשך תקופה קצרה של 6 חודשים צורפה אליהם גם יחידת ה La Légion Tricolore (הלגיון משולש הצבעים) אך זו נבלעה עד מהרה ב-LVF.
היחידה המשיכה להילקח למשימות שונות ללא פיקוד צרפתי עד יוני 1943, שבו קיבל קולונל אדגר פואו את הפיקוד עליה. היא נלחמה באוקראינה כנגד ההתקדמות הסובייטית ב1944.
במשך תקופה זו, החל מיולי 1943, יזמה ממשלת וישי גיוס חדש. 3000 מועמדים באו מקרב המיליציות של משתפי הפעולה ומקרב הסטודנטים באוניברסיטאות. היחידה החדשה שנקראה Sturmbrigade נשלחה לגליציה להלחם כנגד הסובייטים וסבלה אבידות כבדות שלאחריהן מוזגו הנותרים בה עם ה-LVF. בסוף 1943 צורפו כל המתנדבים הצרפתיים ששרדו ל Waffen-SS Französische SS-Freiwilligen-Grenadier-Regiment (רג'ימנט הגרנדירים של האס אס, המתנדבים הצרפתיים של הוואפן אס אס).
ב 1 בספטמבר, 1944 נקראה יחידת הוואפן אס אס רשמית על שם המלך קרל הגדול - "שרלמאן" (Waffen-Grenadier-Brigade der SS Charlemagne), היחידה קלטה משתפי פעולה צרפתיים שנמלטו מפני התקדמות בעלות הברית, צרפתים מבריגדת הורסט ווסל ועובדים מ-Organisation Todt (יחידת בוני הביצורים של הרייך שהעסיקה כמיליון וחצי עובדי כפייה) וגם אנשי מיליציה של משטר וישי. ישנם מקורות הטוענים כי דיביזיית שרלמאן כללה גם מתנדבים משווייץ וממושבות צרפת מעבר לים.
גנרל האס אס גוסטב קרוגנברג נטל את הפיקוד למעשה, בעוד אדגר פואו הוחזק כסגנו הצרפתי.
ב-2 בפברואר, 1945 היחידה שודרגה רשמית למעמד דיביזיה וניתן לה השם 33rd Waffen-Grenadier Division der SS Charlemagne (דיביזיית גרנדירי וואפן ה-33 של אס אס שרלמאן) אך הייתה מאויישת מתחת לתקן עם 7340 חיילים בלבד. הדיביזייה נשלחה להלחם כנגד הצבא האדום בפולין.
ב25 בפברואר היא ניצבה בפני החיילים הסובייטים בחזית הביילורוסית הראשונה ופוצלה לשלושה ראשים. רק החלקים בפיקודו הישיר של קרוגנברג שרדו, ופונו מחוף הים הבלטי לדנמרק.
בתחילת אפריל שחרר קורגנברג, כעת מפקדם של 1100 איש שנותרו, את כל מי שהתפכח מאשליית הנצחון הנאצי. 700 איש נותרו עמו, אך לאחר מכן 400 מהם החליטו להפסיק להלחם ולעסוק בביצורים ובעבודות בנייה בלבד.
ב-24-25 באפריל יתרת היחידה זומנה לברלין והושמה תחת פיקודו של אס אס שטנדרטנפיהרר וולטר צימרמן. 330 איש אכן הגיעו לברלין לפני תחילת המצור הסובייטי ונלחמו עד לכניעה הסופית ב-2 במאי. 30 שבויים שנותרו בחיים נלקחו על ידי הצבא האדום.
