דימוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות דמיון או השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר. ההשוואה מתבצעת בדרך כלל באמצעות תכונה או תכונות המשותפים לשניהם. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי משמש פעמים רבות להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית.

[עריכה] מאפייני הדימוי

הדימוי מאופיין בדרך-כלל על-ידי מילה או מילית המתארת את הדמיון ("כ", "כמו" - למשל "צדיק כתמר יפרח") או ההשוואה ("מ", "יותר מ" - למשל "אני ירוקה מעשב"), אך לעתים מופיע בהשמטת מילים אלו כאשר הן מובנות מתוך התחביר, למשל בביטוי "יששכר - חמור גרם" (ספר בראשית).

הדימוי נבדל מהמטאפורה בכך שהוא רק משווה או מדמה בין שני האלמנטים, אך אינו מאפשר מימוש של העברת המשמעות ביניהם. להמחשה: אם נאמר כי "דויד הוא ים" ניתן בשורה הבא להמשיך ולומר ש"גליו של דויד מתנפצים אל חוף גופי". פעולה כזו לא תהיה אפשרית אם נשתמש בדימוי ונאמר "דויד הוא כמו ים". עם זאת, ישנם חוקרים המתנגדים לחלוקה זו, ורואים בדימוי סוג מסוים של מטאפורה, המציינת במפורש שבין חלקיה יש קשר של דמיון.

[עריכה] סוגי דימויים

נוהגים להבדיל בין דימוי סגור, שבו מופיעה במפורש התכונה (או התכונות) אותם חולקים שני הגורמים המושווים (למשל "דויד מהיר כברק") ודימוי פתוח שבו לא מופיעה כל תכונה מפורשת, ומישור ההשוואה נותר לקורא. למשל, בדימוי "שפתותיך כמו שושנה", מוצגת השוואה בין השפתיים הנשיות לבין הפרח, אך לא מובהר האם ההשוואה נוגעת לצבע האדום, לריח, למרקם או לתכונה אחרת. במקרה זה, הדימוי הפתוח נוגע במספר חושים בו זמנית ומאפשר ליצור מספר השוואות בדימוי יחיד.

[עריכה] דוגמאות לדימויים

"כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו" (משלי פרק י')
"כל זמן שהיינו יחדיו, היינו כמספריים טובים ומועילים" (יהודה עמיחי)
"תמונותי שקופות כחלונות בכנסייה" (לאה גולדברג)
"האהבה הושחלה כמו גומי לתחתונים" (רוני סומק)

[עריכה] הדימוי בכתיבה עיונית ומאמרית

בכתיבה עיונית, שימוש בדימוי יכול להועיל בבניית הפתיחה למאמר או לפרק בספר עיון. משפט הפתיחה יכול להעביר את הקורא מעולמו שלו לעולם המאמר, וכך לגשר על הפער ביניהם. עם זאת, לא די בדימוי מבריק בכדי לבנות גשר זה; יש גם ליצור קשר הדוק בין הדימוי ובין המשך הדיון.
לנקודה זו מתייחס חיים גנז ("משפטים", כרך יח, 1988) במסגרת דברי ביקורת על כתיבתו של אהרן ברק בספר "שיקול דעת שיפוטי". בהתייחס לאחד הדימויים בהם השתמש ברק, כותב גנז:

הדימוי האחרון של ברק, זה של היצירה השיפוטית כספר הנכתב בהמשכים, שאול מדוורקין. כשדוורקין משתמש בדימוי זה, הוא מפתח את פרטיו על-פני עמודים רבים ואורג אותם אל סבך מורכב של טענות תיאורטיות. ברק אינו מפתח את דימוייו. הוא לא מעשיר אותם בפרטים. הוא לא קושר אותם למערכת מורכבת יותר של המושג התיאורטי שאותו הם אמורים להסביר.