דיני משפחה בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיני משפחה הם כינוי כולל לדיני ענף משפטי, שבהתאם למיון המקובל בתורת המשפטים, כוללים מעמד אישי (דת, יוחסין, הורות, נישואין וגירושין), וזכויות וחובות הנובעים מן המעמד המשפחתי.
דיני משפחה בישראל נבדלים מענפי משפט אחרים מבחינת מקורות הדין המהותי, וערכאת השיפוט, הנקבעים בהתאם להשתייכות הדתית של המתדיינים. ישנה גם חקיקה אזרחית טריטוריאלית משלימה, ובתי משפט אזרחיים למשפחה בעלי סמכות שיפוט מקבילה בחלק מעניני המשפחה. לבתי המשפט למשפחה הוענקה אף הסמכות לדון בסכסוכים אזרחיים בין בני משפחה.
הדין הדתי חל לגבי המרת דת, נישואין, גירושין, מזונות בן זוג ומזונות ילדים. בנושאי אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, חלוקת רכוש בין בני זוג ישנה חקיקה אזרחית. בית דין דתי שהוסמך לדון בעניני ירושה בהסכמת הצדדים, דן לפי דין הירושה הדתי.
תוכן עניינים |
[עריכה] נישואין
במדינת ישראל, על נישואין בין בני זוג חל הדין הדתי. נישואין של בני זוג יהודים בישראל, נדונים על-פי דין תורה - הדין הדתי היהודי. נישואים בין בני זוג נוצריים נדונים על פי דין הכנסייה בה הם חברים. נישואים בין בני זוג מוסלמיים, נדונים על פי השריעה. לא ניתן להינשא ניסויים בינדתיים במדינת ישראל. הנישואין משנים את מעמדם האישי של בני זוג ל"נשואים", והם גם יוצרים זכויות וחובות בין בני הזוג.
[עריכה] נישואין בין יהודים
טקס הנישואין כולל קידושין וחופה. הגבר נותן טבעת או חפץ לאשה בפני שני עדים כשרים (עדי קיום, בלעדיהם אין כל קיום ואין כל תוקף חוקי לקידושין; עדי הקיום הינם חלק אינטגראלי מטקס הקידושין, תנאי בלעדיו אין לתוקפם), ואומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". החופה הינה כניסת האשה לרשות הבעל המסומלת בחופה המונחת מעל ראש שניהם. הנישואין טעונים הסכמת שני הצדדים.
שלושת דרכי הקידושין ע"פ היהדות: קידושי כסף (קלאסי, כגון: טבעת); קידושי שטר וקידושי ביאה (קיום יחסי מין "לשם קידושין").
נחוצה כשירות לנישואין. הנישואין אינם תקפים לפי ההלכה אם אחד מן הצדדים אינו יהודי, או שביניהם קירבה משפחתית של איסורי עריות (ויקרא יח, יח), או אם האישה היא אשת-איש. אם איסור הנישואין הוא מצוות לא תעשה בלבד כמו כהן וגרושה, או נישואי ממזר, הנישואין טעונים התרה.
חוק גיל הנישואין קובע גיל מינימלי של 17 שנים, או גיל 16 שנים בהיתר בית משפט, אך נישואין לבן מעל 13 ולבת מעל 12 ו-1/2, טעונים התרה לפי ההלכה.
[עריכה] גירושין
גירושין, בדומה לנישואין בישראל, נדונים על פי הדין הדתי. יהודים יתגרשו בהתאם לדין הדתי היהודי, נוצרים, במידה והדבר מותר על פי דתם, על פי דין זה, והמוסלמים - על פי השריעה.
[עריכה] גירושין של בני זוג יהודים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
גירושין אצל בני זוג יהודים נקבעים לפי דין תורה. טקס הגירושין הוא מתן שטר גט מאת הבעל לאישה בפני בית הדין. על הגט להינתן בהסכמת הבעל ובבהסכמת האישה לפי תקנת חרם דרבנו גרשום.
עילות לגירושין הם נישואים שיש בהם עבירה, מציאות מום או מחלה, אי מילוי חובתו של הבעל לפרנס את האישה (מורד ממזונות), אי מילוי חובתה של האישה במלאכות הבית (מורדת ממלאכה), או אי מילוי חובות בחיי אישות (מורד/ת מתשמיש). קיימת הבחנה בין "מורדת דמאיס עלי" ובין "מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה" לענין פסיקת גירושין ולענין זכויותיה של האישה אגב גירושין. בשנים האחרונות הורחב השימוש בעילה של היעדר סיכוי לשלום בית כעילה עצמאית של "מורדים זה על זה".
בית הדין יכול לפסוק גירושין כהמלצה, מצווה, חיוב או כפיה במאסר, או לדחות את תביעת הגירושין ולפסוק שלום בית. בשנים האחרונות נוכח אי יכולתו של בית הדין להביא לשלום בית, קיימת העדפה לסיום סכסוך בדרך של גירושין, בהסכמה או שלא בהסכמה.
[עריכה] מזונות
לעניין מזונות אשה, בפועל, לא חל הדין הדתי אלא הדין האזרחי, שאומר שהוא, כביכול, מחיל את הדין הדתי; היינו: הדין הדתי כפי שפורש על ידי בתי המשפט הכלליים של המדינה, חולש על סוגיה זו; אם אכן רוצים להחיל דין דתי, יש להחילו בפני הערכאה שמטיבה וטבעה אמונה הן על "חקיקתו" והן על יישומו, והוא בית הדין הדתי.
בענין מזונות אשה, גם אשה שאיננה זכאית למזונות מכח הדין האישי החל עליה (לדוגמה: זוג יהודים שאין כל מניעה לנישואיהם על-פי דין תורה, שביכרו להינשא בטקס נישואין אזרחי) - גם במקרה כזה תהיה האשה זכאית ל"מזונות".
הגבר חייב במזונות אשתו הנשואה לפי רמת החיים לה היא רגילה. אין חיוב במזונות לאחר הגירושין. לצורך חישוב המזונות מביאים לעתים בחשבון את הכנסות האישה ממעשה ידיה או מרכוש. אישה מורדת איננה זכאית למזונות, אך לעתים היא תזכה למזונות מדין "מעוכבת מחמתו". מזונות כוללים גם זכות למדור (מגורים).
[עריכה] מזונות ילדים
על פי הגישה ההלכתית, האב חייב במזונות ילדיו הקטנים עד גיל 6 מכח חיובי הכתובה. מעל גיל 6 ועד לגיל בר מצוה החיוב הוא מכח תקנת אושא, ומעבר לגיל זה ישנן תקנות שונות של הרבנות הראשית לישראל הדנות בגילאי 15 ועד 18 שנים. בילדים מעל גיל 6 האכיפה היא מדין צדקה בלבד, ולעתים ניתן לחייב גם את האישה להשתתף במזונות שמעבר לצרכים הבסיסיים, לפי הכנסותיה.
לעניין מזונות ילדים תחולת הדין הדתי איננה נקיה מספקות, לאור אפשרות לפיה בית המשפט העליון יעניק לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) פרשנות נכונה, באופן שיחול על כל אדם באשר הוא, הכפוף לחוקי מדינת ישראל.
מזונות הילדים במדינת ישראל נקבעים על פי מפתח צרכי הילד/ה, מדור ומזון. הן בתי הדין הרבניים והן בתי המשפט לענייני משפחה, קובעים בדרך כלל מזונות בגובה 1150-1600 ש"ח לילד, בממוצע.
[עריכה] החזקת ילדים
על פי הדין הדתי, קיימת חזקת הגיל הרך לפיה ילדים עד גיל 6 הם במשמורת האם, ומעל גיל זה הבן אצל אביו (על מנת שילמדו תורה) והבת אצל אימה לעולם. בדרך כלל נקבעת החזקת הילדים אצל האם, והאב זכאי להסדרי ראיה.
בבתי הדין לענייני משפחה מאשרים הסדרי משמורת שנחתמו בין ההורים ללא התערבות בית המשפט או גורם בוררות רשמי. סעיף 25 לחוק החזקה המשפטית מציין כי בהעדר הסכמה בין ההורים, ישארו ילדים עד גיל 6 בחזקת אימם. החזקה פרושה סידורי הלינה של הילדים בלבד, כלומר - הילדים יבלו את רוב הלילות בבית אימם. המשמורת עצמה, על פי החוק הישראלי, היא משותפת ממילא שכן פרשנותה המשפטית בחוק הישראלי הינה אפוטרופסות / אחריות משפטית. מעת לעת מתנהל מאבק של קבוצות אבות גרושים לביטולו של סעיף 25 לחוק החזקה המשפטית. נסיונות אלו תואמים לפעילותן של קבוצות דומות באירופה וארצות הברית.
[עריכה] חלוקת רכוש
לפי ההלכה, קיימת הפרדה רכושית בין בני הזוג, וזכויות האישה במקרה פירוד נקבעים לפי הרישום הפורמלי של הרכוש, לפי הסדרי הכתובה, ולפי סיווגה של האישה כמורדת.
אצל בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולא חתמו הסכם בפני רושם הנישואין, מאזנים את המשאבים המשותפים בין בני הזוג עם פקיעת הנישואין, למעט רכוש שהביאו הצדדים עימם מלפני הנישואין או ירושה.
אצל בני זוג שנישאו קודם לכן פועלת חזקת השיתוף של הרכוש בין בני הזוג. השיתוף נקבע גם לפני פירוק הנישואין, והוא מושפע מההתנהגות הכלכלית של הצדדים: שיתוף או הפרדה רכושית, משך הנישואין וטיבם, וסוג הרכוש: דירת מגורים ורכוש פרטי, רכוש עיסקי, חובות עסקיים.
בג"ץ 1000/92 בבלי, נקבע כי על בית הדין הרבני לפסוק לפי החקיקה האזרחית בעניני רכוש. בפועל אין פסיקה אחידה בנושא בבתי הדין.
[עריכה] חוקים בעלי ענין
- דבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922-1947 סימנים 47 ו-51
- חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953
- חוק בית המשפט לעניני משפחה תשנ"ה-1995
- חוק הירושה תשכ"ה-1965
- חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962
- חוק האימוץ תשמ"א-1981
- חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ב-1972
[עריכה] לקריאה נוספת
- ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני המשפחה בישראל, מהדורה רביעית, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשנ"ג.
