הבחירות לכנסת הרביעית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבחירות לכנסת הרביעית אשר התקיימו ב־3 בנובמבר 1959, נערכו בתקופת שיא כוחה של מפא"י בראשות דוד בן גוריון. בבחירות אלו זכתה מפא"י בהישג הגדול בתולדותיה וקיבלה 47 מנדטים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
בשנת 1959 היה דוד בן גוריון בן ה-73 בשיא תהילתו. לאחר שובו מפרישתו בשדה בוקר ומינויו המחודש לראש הממשלה (לאחר תקופה קצרה בה היה שר הביטחון תחת ראש הממשלה משה שרת) שלט בן גוריון במדינה, ובמפלגתו מפא"י, ללא עוררין.
בתוך מפא"י עצמה התרחש מאבק פנימי עז על השלטון. דורו של בן גוריון, דור העלייה השנייה, שלט ביישוב ובמדינה זה עשרות שנים, כשבן גוריון עומד בראש התנועה הציונית ומפלגת מפא"י משנת 1935. דור הביניים, דור העלייה השלישית, שעליו נמנו דמויות דוגמת גולדה מאיר וזלמן ארן והצעירים יותר, פנחס ספיר ופנחס לבון, נדחק עתה לטובת ה"צעירים" שטיפח בן גוריון: משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון, אבא אבן ושמעון פרס. דבר זה הביא למתחים פנימיים במפלגה, אך אלו לא גלשו אל מחוץ לחוגיה הפנימיים.
התקופה שלפני מערכת הבחירות הייתה רגועה מבחינה בטחונית ומדינית. פרט למשבר קואליציוני סביב רישום הדת בתעודות הזהות של העולים, שהביא לפרישת המפלגות הדתיות מן הממשלה, ומשבר סביב מינויו של יושב ראש הכנסת לאחר פטירתו של יוסף שפרינצק (כאשר תרגיל פוליטי מוצלח הביא למינויו של נחום ניר, מועמד סיעות השמאל, ליושב ראש הכנסת, שלא על דעתו של בן גוריון), הייתה הזירה הפנימית והחיצונית שקטה למדי. אפילו נסיונן של סיעות השמאל להתסיס את מערכת הבחירות באמצעות יצירת משבר סביב מכירת תת מקלעים מסוג עוזי לגרמניה, לא הביא לסערה המקווה.
אירוע דרמטי, שכונה אירועי ואדי סאליב, שהתגלמו בהתפרצות של זעם ומחאה של בני עדות המזרח על רקע טענות לקיפוחם, אירע מספר חודשים לפני הבחירות, אך השפעתם המידית של האירועים לא הייתה ניכרת ויכולתם להשמיע את קולם מול המנגנון המפלגתי והתעמולתי הממוסד הייתה מוגבלת.
[עריכה] מערכת הבחירות
למערכת הבחירות קדמה מערכת בחירות להסתדרות שבה סבלה מפא"י מירידה של אחוזים בודדים. ברקע הדברים עמדו מאבקי כוח בין דוריים במפא"י, כאשר "דור הביניים" בראשות פנחס לבון ואהרן רמז האשים את ה"צעירים" באחריות לתוצאה.
בן גוריון שאף לנצל את המצב כדי להעביר לחזית המפלגה את הדור הצעיר. תחת סיסמת הבחירות "אמרו כן לזקן" הוצג בן גוריון לבוש מדי חקי, מוקף בנבחרת של כוכבים צעירים - רמטכ"ל מבצע קדש, משה דיין, איש מערכת הביטחון, שמעון פרס, ואלוף ההסברה, אבא אבן. בן גוריון שב ונשא נאומים בזכות שינוי שיטת הממשל, והתקיף את יריביו משמאל ומימין. בבחירות אלו נעשה בפעם הראשונה שימוש בחוגי בית, שבאחדים מהם נכח אף בן גוריון.
מפלגות השמאל, אחדות העבודה - פועלי ציון ומפ"ם, לא הצליחו ליצור סערה סביב מכירת העוזי לגרמניה, וכמפלגות בעלות מסר מדיני מובהק, נפגע כוחן במערכת בחירות שבה התמקד הדיון בענייני פנים וממשל.
תנועת החרות בראשות מנחם בגין ניסתה בהצלחה רבה יותר ליצור אווירה סוערת במערכת הבחירות. בגין ערך מסע אופנועים, אותו תיאר בן גוריון ביומניו בזו הלשון:
- המוקיון עבר אתמול, ביום 1 בנובמבר, בקדילק פתוח, כשלפניו רצים 20 רוכבי אופנוע, ועיתון "חירות" בישר הבוקר באותיות ענק על "מסע ניצחון של בגין". קיום מפלגה בישראל הוא כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית. התנוונות זו ניזונה מהנחשלות של כמה עדות בישראל, ויגאל אלון מסייע לבגין בתעמולתו.
בדברים אלו ביטא בן גוריון את הבוז האישי שלו לעולים מארצות המגרב (ה"נחשלים" האמורים), אך נתן ביטוי לרתיעה שעוררה אצל רבים התנהגותו הכוחנית של בגין. בעת מסע הבחירות נדמה היה כאילו עומדת חרות להכפיל שוב את כוחה כפי שהכפילה אותו במערכת הבחירות הקודמת. בסופו של דבר, נהנתה חרות מעליה צנועה יחסית של שני מנדטים, הרבה פחות משציפו ראשיה.
[עריכה] תוצאות הבחירות
בבחירות, שנערכו ביום 3 בנובמבר 1959 נמנו 969,000 קולות כשרים, ואחוז ההצבעה עמד על כ־79% מכלל בעלי זכות ההצבעה. אחוז החסימה עמד בהתאם על 9,693 קולות. תוצאות הבחירות היו כדלהלן:
הערות | מספר מנדטים | קולות באחוזים | שם הסיעה |
47 | 38.2 | מפא"י | |
17 | 13.5 | תנועת החרות | |
12 | 9.9 | מפד"ל | |
9 | 7.2 | מפ"ם | |
התאחדו עם פרוגרסיבים | 8 | 6.2 | הציונים הכלליים |
7 | 6.0 | אחדות העבודה - פועלי ציון | |
התפצלה אח"כ לאגו"י ופאג"י | 6 | 4.7 | חזית דתית תורתית |
התאחדו עם ציונים כלליים | 6 | 4.6 | המפלגה הפרוגרסיבית |
3 | 2.8 | מק"י | |
מפלגת לוויין של מפא"י | 2 | 1.3 | קידמה ופיתוח |
מפלגת לוויין של מפא"י | 2 | 1.1 | שיתוף ואחווה |
מפלגת לוויין של מפא"י | 1 | 1.1 | חקלאות ופיתוח |
איגוד סוציאליסטי | |||
סיעת נכים ונפגעי השואה | |||
חזית העולה החדש | |||
בלתי תלויים | |||
מפלגה לאומית ספרדית | |||
סיעת תימנים | |||
סיעה עצמאית לערביי ישראל | |||
מפלגת עבודה הערבית ישראלית | |||
ליכוד יוצאי צפון אפריקה | |||
כוח שלישי | |||
ספרדים ועדות המזרח | איחוד לאומי | ||
הקידמה והעבודה |
בחירות אלו היו נקודת השיא של מפא"י, שזכתה עם מפלגות הלוויין שלה בין ערביי ישראל ב-52 מנדטים. בשאר מפלגות השמאל הייתה ירידה: אחדות העבודה ירדה בכוחה מעשרה לשבעה מנדטים, מפ"ם שמרה על כוחה ואילו מק"י צנחה מ-4.5 אחוז ל-2.8 אחוז מכלל הקולות. הציונים הכלליים הגיעו לשפל של 8 מנדטים, מצב שכפה עליהם למעשה להתאחד עם המפלגה הפרוגרסיבית ולהקים את "המפלגה הליברלית". חרות עלתה פחות משנצפה, רק ב-2 מנדטים, ונותרה מחוץ למעגל קבלת ההכרעות בישראל.
[עריכה] לאחר הבחירות
קשיי הרכבת הקואליציה, הצפויים לאחר כל בחירות, התגלעו הפעם לא במישור שבין מפא"י ובין שותפותיה לקואליציה, הדתיים, הפרוגרסיבים, ואנשי מפ"ם ואחדות העבודה, אלא במישור הפנימי והמפלגתי. עלייתם של ה"צעירים" הייתה לצנינים בעיני דור הביניים במפלגה. גולדה מאיר סירבה להצטרף לממשלה, שכן חששה כי אבא אבן, משה דיין, ושמעון פרס, ידחקו את רגליה, ויטלו ממנה כל השפעה. בסופו של דבר התרצתה ונטלה את תיק החוץ, כאשר אבא אבן מונה לשר בלי תיק במשרד החוץ. משה דיין היה לשר החקלאות, ושמעון פרס לסגן שר הביטחון. משה שרת, שנדחק מכל עמדות ההשפעה, נותר הפעם מחוץ לממשלה. במהלך השנים הבאות יהיה המאבק הבין דורי בתוך מפא"י הגורם המניע העיקרי בפוליטיקה הישראלית, כאשר הדלק המצית את הבערה, הוא "הפרשה".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תוצאות הבחירות לכנסת הרביעית, באתר הכנסת.