הבחירות לכנסת השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מערכות בחירות בישראל

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו בכ"ו בתמוז התשי"א -30 ביולי 1951. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י אמנם שמרה על כוחה, הציונים הכלליים שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליצית מפא"י-דתיים.

[עריכה] רקע היסטורי

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד וגיוס הבנות לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעת אי אמון.

ראש הממשלה, דוד בן גוריון, החליט שלא להקים ממשלת מעבר, ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה, קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט והוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

[עריכה] מערכת הבחירות

מערכת הבחירות הקודמת בשנת 1949 התנהלה על רקע שאלות ביטחוניות ומדיניות, ונוהלה בעיקר בין מפא"י ובין מפ"ם. שאלות אלו נדחקו עתה הצידה, עם תום מלחמת העצמאות, והפכו חשובות פחות עיני הבוחרים. מפ"ם, שהייתה בבחירות הראשונות יריבתה הגדולה של מפא"י נחלשה באופן ניכר בגלל מחלוקות בתוכה, ועמדה על סף פילוג בין שני מרכיביה, אחדות העבודה - פועלי ציון והשומר הצעיר. בתוך התנועה הקיבוצית עצמה היה הקרע בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם בשיאו, ואף הוא החליש מאוד את עמדת התנועה בבחירות.

המפלגות הדתיות, שהתמודדו בשנת 1949 במסגרת החזית הדתית המאוחדת, לא השכילו לשמור על אחדותן, ובבחירות אלו התמודדו בארבע מפלגות שונות: "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".

מערכת הבחירות התנהלה למעשה בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שראו בעצמם חלופה לשלטון, וסברו כי יש בכוחם להביס את מפא"י. סברה זו התעוררה בעוז אחרי הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בנובמבר 1950, והיוו הפתעה מרעישה גם לציונים הכלליים וגם למפא"י. הציונים הכלליים זכו בכ-25 אחוז מכלל קולות הבוחרים והצליחו לכבוש או לשמור על ראשות כמה מן הערים המרכזיות בישראל, ובראש ובראשונה תל אביב, שנותרה בראשות ישראל רוקח. סיסמתם של הציונים הכלליים במסע הבחירות המוניציפלי הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", והיא התמקדה בחולשתה הגדולה של מפא"י: משטר הצנע, שלדעת רבים, כולל במפא"י, נכשל כישלון חרוץ.

למרות שהבחירות המוניציפליות נערכו בערים, מקום שבו הייתה לציונים הכלליים נוכחות חזקה ממילא, סברו במפלגה כי יוכלו לשחזר את הישגם ואף להגדילו. תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ניהלו הציונים הכלליים מערכת בחירות אגרסיבית, שבה תקפו את בן גוריון ואת דב יוסף, כשהם פורטים על הנימים הרגישות של מוראות משטר הצנע השנוא. הדברים הגיעו עד כדי כך שבמאי 1951, כאשר נסע בן גוריון לארצות הברית נתקל שם בהתנגדות חריפה מצד ראשי הסתדרות ציוני אמריקה, וביניהם הרב ד"ר אבא הילל סילבר, שהחליטו בוועידתם השנתית להביע תמיכה בציונים הכלליים בבחירות בישראל.

בן גוריון לא נשאר פסיבי במאבק זה. הוא האשים את הציונים הכלליים בפגיעה ב"מפעל ההיסטורי" של הקמת מדינת ישראל, בכך שסירבו להצטרף לממשלתו ללא תנאי. בן גוריון קיים עצרות המונים במעברות וביישובי העולים, ובהן זכה לתופעות של אהדה והערצה. אהדתם האישית של העולים לבן גוריון עלתה בהרבה על האהדה למפלגת מפא"י.

[עריכה] תוצאות הבחירות

בבחירות שהתקיימו ב-30 ביולי 1951 השתתפו כ-687,000 איש, ואחוז ההצבעה היה כשבעים אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה. אחוז החסימה עמד על 6,874 קולות.

חלוקת המנדטים לאחר ספירת הקולות הייתה:

שם הסיעה	קולות באחוזים	מספר מנדטים (לאחר הבחירות)	מספר מושבים בסוף הכהונה	הערות
מפא"י	37.3	45	47
הציונים הכלליים	16.2	20	22
מפ"ם	12.5	15	7
הפועל המזרחי	6.8	8	8
תנועת החרות	6.6	8	8
מק"י	4.0	5	7
המפלגה הפרוגרסיבית	3.2	4	4
רשימה דמוקרטית לערביי ישראל	2.4	3	3	רשימת לוויין של מפא"י
אגודת ישראל	2.0	3	3
ספרדים ועדות מזרח	1.8	2	0
פועלי אגודת ישראל	1.6	2	2
המזרחי	1.5	2	2
קידמה ועבודה	1.2	1	1	רשימת לוויין של מפא"י
התאחדות התימנים בישראל	1.2	1	1	הצטרפה לציונים הכלליים ונפרדה מהם לפני הבחירות
חקלאות ופיתוח	1.1	1	1	רשימת לוויין של מפא"י
למען העולים החדשים והחיילים המשוחררים		0	0
איחוד ספרדים - אשכנזים		0	0
אחדות העבודה - פועלי ציון	-	0	4	התפצלה ממפ"ם

למרות כל התהפוכות, דומה היה בעקבות בחירות אלו כי מפא"י הצליחה לשמר את כוחה ואף הגבירה אותו במעט. בבחירות הקודמות קיבלו מפא"י והמפלגות הקשורות בה 47 מנדטים, בעוד שבבחירות אלו קיבלו 51 מנדטים. מפ"ם הפסידה 4 מנדטים מכוחה, מיעוטם למק"י ורובם, ככל הנראה, למפלגות הלוויין של מפא"י. הדתיים שמרו על כוחם (למרות שחלק לא מבוטל מן העולים היו מקורבים לעמדותיה). המנצחים הגדולים בבחירות היו הציונים הכלליים, שקיבלו 20 מנדטים, וביחד עם סיעות הספרדים והתימנים שהיו קשורות בהם קיבלו 23 מנדטים. הניזוקים העיקריים מהצלחתם הגדולה של הציונים הכלליים היו מפלגות המחתרות ובראשן חרות, שכוחה ירד ל-8 מנדטים. הנושאים שהעסיקו את אנשיה, פרשת "אלטלנה" והדרישה ל"ארץ ישראל השלמה" נראו בלתי רלבנטיים לבוחר בבחירות אלו.

[עריכה] לאחר הבחירות

במשך כשלושה חודשים לאחר הבחירות התקשה בן גוריון בהרכבת הממשלה. לבסוף הציג ב-7 באוקטובר 1951 את ממשלתו החדשה, אשר הייתה כמעט זהה לממשלה הקודמת, פרט לכך שהמפלגה הפרוגרסיבית בחרה להשאר באופוזיציה. הממשלה הורכבה ממפא"י, מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י והדתיים, והיא נתמכה בקולות 65 חברי כנסת, כאשר הפרוגרסיבים נמנעים מהצבעה.

בתחילה ניהל בן גוריון מו"מ עם מפ"ם ולאחר מכן עם הציונים הכלליים, אך אלו העמידו דרישות שבן גוריון לא רצה לעמוד בהן, ולכן החליט על הקמת ממשלה המסתמכת על קולות המפלגות הדתיות.

משמעות ההסתמכות על הדתיים, על מנת להשאיר את הציונים הכלליים ואת מפ"ם באופוזיציה, הייתה הסכמה לכמה מדרישותיהם בענייני דת ומדינה, כאשר הדרישה החשובה, אשר קיבלה את עיגונה בחוק בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), התשי"ג - 1953, הייתה הכרה בסמכות בית הדין הרבני בכל נושאי המעמד האישי. כן סוכם על השארת הסטטוס קוו בעניין שיטת "הזרמים בחינוך" וגיוס הבנות, והוטל איסור על ייבוא בשר לא כשר. בדצמבר 1952 הביא לחצן של הסיעות הדתיות לצירופם של הציונים הכלליים והפרוגרסיבים אל הממשלה.