ויקיפדיה:הטילדה הרביעית/6/טור אישי מאת אלמוג

ב-11 בדצמבר 2006 תהה הקורא Harel - " איזה טקסט פיוטי... כיצד מצא עצמו משורר בתפקיד שוטר מקוף?".

הראל היקר. לאחר מספר חודשי פעילות בוויקיפדיה העברית, ולאחר שפגשתי כמה מן הדמויות המרכזיות, עלתה בלבי התמיהה בנוגע לכפל האישיות המאפיין רבים מהכותבים בה. הנה הסטודנט התמים, רך המבט ומתון הדיבור, אשר אך הוא נוגע במקלדת הוא הופך לגילגמש האיום, אימתם של המשתמשים באשר הם. או איש המשפחה מהרצליה, האדם שמה שבאמת מעניין אותו בחיים הוא ניהול שכר ובדיחות על רואי חשבון, אשר אך יישב ליד המקלדת יהפוך לביורוקרט, איש החזון, מקים הוויקיפדיה העברית, דוברה הראשי ופניה הציבוריות, שידו בכל ויד כל בו. ובכן, בכל אחד מאיתנו יש משורר ושוטר מקוף, והאלמוניות היחסית של האינטרנט מסייעת לנו להוציא אותם לאור. הפער שבין היד הפיסית הנוגעת במקלדת, והטקסט הדיגיטלי המופיע על המסך, יוצר מרחב שבו ניתן להקצין או לעדן את הטובות או הגרועות שבתכונותינו. יש נסיבות (פרטיות או וויקיפדיות) בהן אני משורר. מיה קירשנר יכולה להעניק לי השראה לבלדה ענוגה (הוא אותה כה אהב / היא חשקה בג'ק באואר / ושניהם אהבו לפוצץ מטענים), ולאחרונה נתוודעתי לשירתה של גוון סטפני, ואני אף עוסק בתרגומה (כך, למשל, הופכת השורה – "Aha, this my shit, Everybody stomp your feet like this" מתוך הבלדה הענוגה "הולבק גירל", הידועה גם כשיר של הבלוג של מאי, ל–"האזינו, אשא את דברי, כולכן, כך, רקענה ברגליכן"). אך הדילר השכונתי יכול בהחלט להוציא ממני את שוטר המקוף, ובנסיבות מיוחדות הוא מביא איתו גם את כל המחלק. הייתי מעדיף להישאר בתפקיד המשורר, ואף פיתחתי מיומנות מסויימת בתחום החמשירים. אך האחריות שכולנו חולקים כאן, מרצון ומאהבה, היא שמביאה אותי לעתים להשליך את קסת הדיו, וללבוש את כובע השוטר. איני נהנה מכך.

ב-6 בדצמבר 2006 תהה הקורא עוזי ו. – "הרשו לי לזעוק כנגד האפליה. אתם פשוט מוחקים את הפנזינים (?) שלא מוצאים חן בעיניכם כדי להגדיל את היקף המכירות והשכפול בסטנסיל של אלו שכן. לאט לאט נוצר הרושם שמנסים לקבוע מה חשוב ומה לא חשוב".

עוזי חביב - רק לאחר שקראתי את הערך הנפלא זימפליציסימוס, שכתב הראל (מהתמיהה למעלה), הבנתי עד כמה היה למגזין גרמני זה, שאבד עליו הכלח, תפקיד בעולמי הרוחני. מקורט טוכולסקי ועד ג'ורג' גרוס, דרך בנימין תמוז (גדול הסופרים עלי אדמות, אלוהים ינצור את נשמתו. מי שלא קרא את "חיי אליקום" אינו יודע רומן פיקרסקי מהו, ומי שיקרא את "רקוויאם לנעמן", יראה עד כמה מחוויר לעומתו "מאה שנות בדידות" שיצא בערך באותן השנים) ועוזי ושות', היה לפנזין עתיק זה חלק בעיצוב כל מה שאני מחשיב ליפה ונשגב בעולמי אני.
גם אני ערכתי פנזין, בסוף שנות השמונים, משוכפל היטב במכונת צילום ונמכר בעבור 10 אגורות (עלות הצילום דאז) לכל דורש. פנזין זה, "חוזה לך ברח" שמו, היה מיועד לתלמידי המשפטים, וכלל דאחקות חביבות כ"רעייתי בטי, נשבר לי הז', ש. פלר" שרק מי (שכמוני) לא הצליח לעבור את ההקדמה "לרעייתי בטי" בספרו המונומנטלי של ש. ז. פלר, "הדין הפלילי" יבין עד כמה דאחקה זו נוגעת ללב. עד עצם כתיבת שורות אלו לא עלה בדעתי לכתוב עליו ערך, והדבר גם יקשה עלי מאוד שכן לא נותר בעולמנו ולו עותק אחד מפנזין זה שיצא מדי חודש במשך שלוש שנים וחצי.

ב-27 ביולי 2006, בעוד הרקטות נופלות על ביתי, איחל לי אלמוני – "בתור תומך חד"ש (ערבים – קומוניסטים – ושמאל קיצוני) אני מקווה שתלמד לקח".

חנוכה יקר (או שמא פסח?) – כמפעיל מערכת וככותב פורה בוויקיפדיה העברית אני מאמין בשקיפות מלאה. מי שקורא את ערכי צריך לראות את השקפת עולמי על כל פרטיה ודקדוקיה, על מנת לגלות את ההטיות הבלתי נמנעות, להבין את נקודת הראות ולדעת להביא את האלטרנטיבה, למצוא את הנקודה העיוורת, השטח המת המוסתר על ידי הררי הדעות הקדומות שלי בנושאים שונים. לכך אין טוב מתוכן פוליטי בדף משתמש.
היו ימים שתוכן זה יצא לאור כטור יומי "תבוסטור" שכלל חמשיר קולע על ענייני השעה, לעתים בלווית איור מתאים. עם זאת, הקהילה הוויקיפדית הביעה דעתה שתוכן זה פסול, ובאותו הזמן בערך היו סערות כלפי תוכן פוליטי בדפי משתמש אחרים. לאחר מכן, נאלצתי בנסיבות שלא כאן המקום להרחיב עליהן, למחוק כל איזכור לאישיותי הלא וירטואלית מדף המשתמש. אך אני מניח כהנחת עבודה שהקוראים זוכרים כי המדובר בתותחן במילואים, תושב הגליל, אב לשניים, המצוי בשוליים הקיצוניים של השמאל הסהרורי, ומתנגד לפורנוגרפיה וללגיטימציה של סמים קלים.
יש כאלו התומכים בגישה זו, ומדף המשתמש שלהם ניתן לדעת בערך מיהם ומהם, גילם, השכלתם, שרידים לנטייה פוליטית או אחרת, ויש המסתפקים ברשימת ערכים שכתבו ולצידה משפט אניגמטי נוסח "באתי לכאן לתקן את העולם, מקווים שתהנו", או במשפט האניגמטי לכשעצמו, ללא כל תוספת. לשיטתי, עדיף גילוי נאות ומלא, בגבולות הטעם הטוב. ואגב, את הלקח אכן למדתי. תודה לך.

	בכל אחד מאיתנו יש משורר ושוטר מקוף, והאלמוניות היחסית של האינטרנט מסייעת לנו להוציא אותם לאור.