היפוקמפוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההיפוקמפוס הוא חלק מהמוח, הממוקם בתוך האונה הטמפורלית (האונה הצדדית הסמוכה לעצם הרקה). לבני אדם יש שני היפוקמפוסים, אחד בכל צד של המוח. ההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית ויש לו תפקיד בזיכרון וניווט. השם היפוקמפוס ניתן לו משום הדמיון שיש לו כביכול לסוס-ים שוכב (ביוונית: היפוקמפוס).
להיפוקמפוס תפקיד חשוב ביצירת זכרונות חדשים. לפי מחקר שנעשה בשנת 2000, למוליך העצבי אצטילכולין חשיבות בהתפתחות מחלת האלצהיימר, שהיא הפרעה הרסנית, המשפיעה על אוכלוסייה מבוגרת על ידי פגיעה בזיכרון ובתפקודים קוגניטיביים אחרים. נוירונים (תאי-עצב) במוח הקדמי, המייצרים אצטילכולין נוטים להדרדר בקרב חולי אצלהיימר, אשר כתוצאה מכך סובלים ממחסור במוליך העצבי. ככל שמיוצר פחות אצטילכולין, כך אבדן הזיכרון בקרב החולים גדול יותר. נזק להיפוקמפוס יכול להיווצר גם כתוצאה ממחסור בחמצן (anoxia) וכן במקרי encephalitis.
[עריכה] תפקיד ההימפוקמפוס בזיכרון
פסיכולוגים וכן מדעני-מוח חלוקים ביניהם בנוגע לתפקידו של ההיפוקמפוס, אולם ישנה הסכמה כללית כי יש לו תפקיד חיוני ביצירת זכרונות חדשים של חוויה של אירועים אישיים. לדעת חוקרים מסוימים, ההיפוקמפוס הוא חלק ממערכת זיכרון גדולה של האונה הצידית, האחראי על זיכרון דקלרטיבי (זיכרון הצהרתי, זכרונות אשר ניתן להביעם בצורה מילולית מפורשת - לרבות, למשל, זכרון עובדות בנוסף לepisodic memory).
ישנן ראיות לכך שלמרות שצורות זיכרון אלו פעמים רבות נשארות לכל החיים, ההיפוקמפוס מפסיק למלא תפקיד קריטי ביצירת זכרונות לאחר תקופה של גיבוש (קונסולידציה). כאמור, התוצאה של נזק להיפוקמפוס מתבטאת בקשיים ביצירת זכרונות חדשים (anterograde amnesia), ולרוב גם משפיעה על הגישה לזכרונות שנוצרו לפני הנזק (retrograde amnesia).
ישנם מספר אספקטים של הזיכרון אשר אינם מושפעים מנזק בהיפוקמפוס, כגון היכולת ללמוד מיומנויות חדשות (לדוגמה נגינה בכלי מוזיקלי), דבר המצביע על כך שיכולות כאלה תלויות בסוגים אחרים של זיכרון (זיכרון פרוצדורלי) ואזורים אחרים של המוח. בנוסף לכך, ישנן עדויות (O'Kane et al, 2004) לכך שמטופלים אשר איבדו את היכולת ליצור זכרונות חדשים, מסוגלים ליצור זכרונות סמנטיים.
[עריכה] תפקיד ההיפוקמפוס בזכרון מרחבי ובניווט
ישנם ממצאים המצביעים על כך שההימפוקמפוס ממלא תפקיד באחסון ועיבוד מידע מרחבי. מחקרים שבוצעו על חולדות מצביעים על קיומים של נוירונים המכונים place cells - חלק מהתאים הללו יורים כאשר החיה מוצאת עצמה במיקום מיוחד, ללא תלות בכיוון התנועה, כאשר רוב התאים הללו הינם לפחות רגישים-חלקית לכיוון הראש וכיוון התנועה. גילוי תאים אלו הוביל לרעיון כי ייתכן שההיפוקמפוס מתפקד כמפה קוגניטיבית - ייצוג עצבי של המרחב הסביבתי - אשר מאפשר למצוא דרכים חדשות וקיצורי-דרך להגעה ממקום למקום. מחקרים בחיות הראו כי נדרש היפוקמפוס ללא פגם לביצוע משימות זכרון מרחביות פשוטות (כגון מציאת הדרך חזרה למיקום חבוי).
ללא היפוקמפוס המתפקד בצורה מלאה, בני אדם אינם מסוגלים לזכור בצורה טובה מקומות בהם היו או איך להגיע למקומות אליהם הם מועדים. אנשים מסוימים מציגים יכולת טובה יותר מאחרים במציאת דרכים ובניווט . הדמיה מוחית מראה כיום כי לאנשים אלו יש היפוקמפוס פעיל יותר בזמן הניווט.
נהגי המוניות של לונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות - ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם (להבדיל מנהגי המוניות הישראלים, עמיתהם הלונדונים נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון לנהוג באחת המוניות הלונדוניות המפורסמות). אחד המחקרים הראה כי חלק מההיפוקמפוס גדול יותר בקרב נהגים אלו, בהשוואה לציבור הרחב, וכי לנהגי מוניות מנוסים יותר יש היפוקמפוס גדול יותר. ייתכן כי לאנשים שמראש היה להם היפוקמפוס יחסית גדול יותר, היה קל יותר להפוך לנהגי מוניות. כמו כן נראה כי מציאת קיצורי דרך כדרך להתפרנס יכולה לגרום להיפוקמפוס שלנו לגדול.
