הקונפדרציה הגרמנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של גרמניה |
| גרמאנים
הקונפדרציה הגרמנית |
| גרמניה |
הקונפדרציה הגרמנית (בגרמנית: Deutscher Bund) הייתה איחוד רופף של מדינות במרכז אירופה, אשר נוסד בקונגרס וינה (1815) והתקיים במשך כיובל שנים. ביסוד האיחוד עמד הצורך לארגן מחדש את מדינות האימפריה הרומית הקדושה, אשר קרסה בשנת 1806. בשנים שלאחר קריסת האימפריה ועד לתבוסתו הסופית של נפוליאון בווטרלו (1815) אוגדו המדינות הללו בקונפדרציה של הריין.
שטח הקונפדרציה הגרמנית היה זהה במידה רבה לשטח האימפריה בזמן המהפכה הצרפתית (מלבד השטח שעליו יושבת היום בלגיה). מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבתקופת האימפריה מנה מאות בודדות, קוצץ לכשלושה תריסרים בלבד. עם זאת, המדינות זכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת והחזיקו יחדיו בביצורים במיינץ, לוקסמבורג, רסטאט, אולם ולנדאו. אספה פדרלית התכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.
הקונפדרציה קרסה בשנת 1866 לאחר המלחמה האוסטרו-פרוסית, ותחתיה הוקמה הקונפדרציה הצפון גרמנית. כל מדינות הקונפדרציה הגרמנית נעשו חלק מהאימפריה הגרמנית של אוטו פון ביסמרק לאחר איחוד גרמניה בשנת 1871, להוציא את אוסטריה, לוקסמבורג, לימבורג וליכטנשטיין.
תוכן עניינים |
[עריכה] השפעת המהפכה הצרפתית והפלישות הנפוליאוניות
שלהי המאה ה-18 היו תקופה רצופה בשינויים פוליטיים, כלכליים, אינטלקטואליים ותרבותיים. הנאורות (על הוגיה השונים, כדוגמת לוק, רוסו, וולטייר ואדם סמית) והרומנטיות הגיעו לשיאן במהפכה הצרפתית, שחרתה על דגלה את חירות הפרט והאומה כנגד המסורת והפריבילגיות העתיקות. התאוריות והלכי הרוח החדשים היו תגובה להתפוררות הסדר התרבותי הישן, כמו גם לחידושים בדפוסי הייצור, וליתר דיוק - עלייתו של הקפיטליזם התעשייתי.
יחד עם זאת, תבוסתו של נפוליאון אפשרה למדינות ריאקציוניות ומסורתיות כגון ממלכת פרוסיה והאימפריה האוסטרית להוסיף ולהתקיים, במה שהניח את היסודות לקונגרס וינה (1815), ברית שתכליתה להתנגד לכמיהות המהפכניות לשינוי. המעצמות שהשתתפו בקונגרס ביקשו להשיב את הסדר הטרום-מלחמתי לאירופה ולהתנגד הן לליברליזם והן ללאומיות, תוך סירוס האיום הצרפתי. האימפריה האוסטרית, שמעמדה ביבשת היה לכאורה חזק ויציב יותר תחת הנהגתו של קלמנס פון מטרניך השמרן, עתידה הייתה לחסום גם את מדינות הלאום הגרמנית והאיטלקית שנוצרו לקראת סוף המאה ה-19. ואולם מאזן הכוחות הריאקציוני של קונגרס וינה, שנועד לפגוע בלאומיות הגרמנית והאיטלקית, נחל כישלון.
לאחר התבוסה האחרונה שנחל נפוליאון בווטרלו (1815), מדינות האימפריה הרומית הקדושה לשעבר התאחדו ויצרו את הקונפדרציה הגרמנית (Deutscher Bund) - ארגון רופף למדי, במיוחד לאור העובדה ששני היריבים הגדולים בקונפדרציה - האימפריה האוסטרית מחד וממלכת פרוסיה מאידך - חששו מפני השתלטות של אחד הצדדים על האיחוד כולו.
רגש מהפכני בפרוסיה - שתהא למדינה הגרמנית הדומיננטית, בסיסה הפוליטי של האימפריה הגרמנית ומעצמה מן הדרג הראשון - נתפס בעיני בני התקופה כבלתי סביר. המבנה החברתי-כלכלי של פרוסיה היה מסורתי למדי: אף על פי שהמערכת החקלאית שלה עברה תהליך של ביזור עוד בתקופת המסדר הטבטוני, האצולה הפרוסית הרחיבה במאות הבאות את נכסיה על חשבונם של האיכרים באותן אדמות טאוטוניות, שהלכו ונעשו צמיתים משוללי הון והשפעה. תהליך העיור בפרוסיה היה אף הוא איטי בהשוואה למדינות אחרות. האצילים בעלי הקרקעות צמצמו את אספקתם לערים, ובכך לא זו בלבד שהבטיחו את תלותן בבעלי הקרקעות, הם גם פגעו בקצב צמיחתן והפחיתו את הפוטנציאל המהפכני בהן. בזמן המלחמות הנפוליאוניות, אם כן, פרוסיה הייתה מדינה מפגרת, ריכוזית, ללא ממשל פרלמנטרי יציב, הנשענת על מבנה היררכי נוקשה שבקודקודו האריסטוקרטיה הצבאית ובעלת האדמות.
מלבד פרוסיה, בגרמניה כולה - או ליתר דיוק, במדינות גרמניות רבות - הקשו פיצול פוליטי, סכסוכי אינטרסים בין אצילים וסוחרים וכן מערכת הגילדות, אשר לא עודדה תחרות וחדשנות, על תהליך התיעוש בגרמניה. מעמד הביניים נותר קטן בהיקפו, במה שהקנה ל"סדר הישן" בגרמניה מידה רבה יותר של יציבות מאשר בצרפת. ואולם פגיעותה של פרוסיה לצבאו של נפוליאון בראשית המאה ה-19 שימשה עבור אצילים גרמנים רבים הוכחה לכך, שגרמניה חלשה, מפולגת ומפגרת עשויה ליפול טרף לשכנתה המתועשת והמאוחדת ממערב.
ההפסדים שהנחילה צרפת הנפוליאונית לפרוסיה הדגישו את הצורך ברפורמות כלכליות, מינהליות וחברתיות, אשר יביאו למערכת פקידות יעילה יותר ויעודדו חינוך ערכי ומקצועי. הרפורמות הליברליות לכאורה של קרל אוגוסט פון הרדנבורג והרוזן שטיין, ששאבו השראה מהאופן בו ארגן נפוליאון את הנסיכויות הגרמניות והאיטלקיות, היו שמרניות במהותן ונועדו לשמר את המוסדות ואת זכויות היתר של האריסטוקרטיה בעידן של רפורמה, ריאקציה ומהפכנות על ידי הקמת צבא פרוסי לאומי.
הרפורמות הניחו את התשתית לעוצמתה הצבאית העתידית של פרוסיה, בכך שהביאו להתמקצעות של הצבא ולגיוס חובה כללי. רפורמות קרקעיות סיימו את המונופול של בעלי האדמות - ה"יונקרים" - על הקרקע, ובאופן זה בוטלה גם הצמיתות ושאר מנהגים פיאודליים. הדבר אפשר גם את ראשית התיעוש במסגרת המוסדות האריסטוקרטיים המסורתיים.
[עריכה] רומנטיות, לאומיות וליברליזם בעידן פורמרץ
התקופה שבין כינון הקונפדרציה הגרמנית ועד לכישלון מהפכת "אביב העמים" במרץ 1848 ידועה בתור "פורמרץ" (Vormärz) או "טרום-מרץ", בהתייחס לחודש בו פרצו המהומות הלאומיות. אף על פי שהלך הרוח של המהפכה הצרפתית היה כביכול בשליטה בתקופה שלאחר קונגרס וינה, הסכסוך בין השמרנים לבין הלאומנים הליברלים, ממשיכי המהפכה, לא נפתר כליל. החתך הסוציולוגי של המחנות היה ברור למדי: בעוד שהאחרונים עסקו במסחר ותעשייה וחיו כבורגנים בערי הקונפדרציה, הכוחות השמרנים כללו את האריסטוקרטיה הצבאית ובעלת האדמות בפרוסיה (ה"יונקרים"), תומכי בית הבסבורג באימפריה האוסטרית, וכן שליטי נסיכויות וערי-מדינה קטנות ברחבי גרמניה.
אוסטריה נהנתה מההשפעה הגדולה ביותר בקונפדרציה הגרמנית, והתנגדה נחרצות לליברליזם הלאומי. מטרניך ראה בלאומיות, ובמיוחד בתנועת הנוער הלאומית הגרמנית, סכנה מוחשית, שלא זו בלבד שתערער על מעמדה הבכיר של אוסטריה בקונפדרציה, אלא אף עלולה להצית רגשות לאומיים בקרב אוכלוסיית האימפריה האוסטרית עצמה. בהיותה אימפריה רב-לאומית ורב-לשונית, שבה הסלאבים והמדיארים נהנו מרוב ברור ביחס למיעוט הגרמני השולט, החשש מפני גילויי לאומיות צ'כית, סלובקית, הונגרית, פולנית, סרבית או קרואטית, מהולים בליברליזם בורגני, היה בהחלט מהותי.
במהלך עידן "פורמרץ" הופיעו אישים כדוגמת יוהן גוטליב פיכטה ויוהן גוטפריד פון הרדר, אשר העלו על נס את הלאומיות הרומנטית. אחרים הפיצו רעיונות אלה בקרב הנוער. בפסטיבל וורטבורג (1817) תואר מרטין לותר כלאומן גרמני לכל דבר, ואילו הלותרניזם עצמו קושר ללאומיות הגרמנית, מתוך מגמה לעורר הבט דתי לכמיהות הלאומיות הגרמניות. הפסטיבל הגיע לשיאו בשריפת ספרים וסמלים ריאקציונרים במהותם, ככתביו של הסופר הגרמני אוגוסט פון קוצבו. שנתיים מאוחר יותר הואשם פון קוצבו בריגול לטובת רוסיה הצארית - מדינה רב-לאומית נוספת אשר ניסתה בכל כוחה לשמור על הסדר הישן שלפני המהפכה הצרפתית - אולם בטרם נשפט, נרצח על ידי סטודנט גרמני. מטרניך, שליטה השמרן של אוסטריה, הגיב בתקיפות, והשתמש באירוע זה כדי לשכנע את אספת הקונפדרציה לפרסם את צווי קרלסבד (1819), אשר פירקו אחוות סטודנטים לאומיות (Burschenschaften), הגבירו הפיקוח על העיתונות הליברלית והגבילו משמעותית את החופש האקדמי.
[עריכה] אינטגרציה כלכלית
בינתיים, פרוסיה הוסיפה לדכא גילויי ליברליזם בתחומה, והמשיכה במגמות ה"רפורמה מגבוה". בשנת 1834 נעשה מאמץ חשוב למיסוד הקונפדרציה עם כינון איחוד מכסים בין המדינות החברות, ה"צולפריין" (Zollverein). במקביל, המשטר הפרוסי המשיך ברוח התכניות שהגו שטיין והרדנברג פחות משני עשורים קודם לכן, ועודד פיתוח התעשייות הכבדות במטרה למגר את הפיגור הכלכלי של פרוסיה מחד, ולהפחית את חששותיה מפני אויבותיה החזקות מאידך. יחד עם זאת, העלייה בהיקף הייצור התעשייתי הביאה להתחזקות מעמד הביניים הפרוסי, אשר תבע עוצמה פוליטית רבה יותר, ונתן ביטוי לשאיפותיו הלאומיות בדבר איחוד מדיני של פרוסיה עם יתר מדינות הקונפדרציה. איחוד המכסים פתח שוק משותף, שבו הוסרו היטלי המכס המקומיים בין מדינות הקונפדרציה ותוקננו (מלשון תקן) משקלים, מידות ומטבעות. בשנת 1842 ה"צולפריין" כבר כלל את רוב המדינות הגרמניות (אוסטריה הייתה המדינה הבולטת היחידה שלא נטלה בו חלק). היה זה הבסיס לכלכלה טרום-לאומית.
בעשרים השנים הבאות התוצר הגרמני הוכפל. יצור הפחם, במיוחד, זינק בעשרות אחוזים. התעשיינים הגרמניים, בתורם, ובמיוחד משפחת קרופ, הפגינו יכולתם ביישום טכנולוגיה חדשה בפיתוחי נשק. הדבר שיפר את הביטחון הגרמני באופן משמעותי, והותיר את המדינה הפרוסית ואת שליטיה האצילים בטוחים מפני איומים חיצוניים. היצרנים הגרמניים ייצרו בכמות ניכרת גם עבור המגזר הלא בטחוני, כך שהמצב בו בריטניה מספקת כמחצית מצרכי השוק הגרמני כבר לא התקיים.
יחד עם זאת, כאמור, באמצעות פיתוח בסיס תעשייתי חיזקה המדינה הפרוסית את מעמד הביניים והגדילה את היקפו, ואגב כך התחזקה גם התנועה הלאומית-ליברלית. האינטגרציה הכלכלית מזה, והמודעות הלאומית הגוברת במדינות הקונפדרציה מזה, הביאו לכך שהאפשרות לפיה כל מדינות הקונפדרציה יתאחדו לכדי מדינת לאום גרמנית לא נראתה עוד כתלושה מהמציאות: הקונפדרציה הגרמנית החלה מקיימת ברובה מאפיינים של טרום-מדינה.
הגורם המרכזי שבאמצעותו שרד המשטר השמרני של פרוסיה את עידן "פורמרץ" ואת ניצוצות הלאומיות שהופיעו בו היה קיומה של קואליציה רופפת בין האריסטוקרטיה השמרנית לבין קבוצות תעשיינים וסוחרים, קואליציה שהתבססה ברובה על ליכוד אינטרסים זמני. בניתוחם את כישלון מהפכות אביב העמים (1848), קבעו מרקס ואנגלס כי "בורגנות שהנה חלשה מכדי ליטול בעצמה את רסן השלטון, ומתמסרת לפיכך לזרועות בעלי האדמות האצילים והפקידות המלכותית, ממירה את הזכות לשלוט בזכות להרוויח כסף."
אף על פי שעד שנת 1848 הושגה יציבות יחסית, הנובעת בעיקר מנכונותם של די תעשיינים וסוחרים "להמיר את הזכות לשלוט בזכות להרוויח כסף", בעלי האדמות האצילים ברחבי גרמניה מצאו כי בסיסם הכלכלי הולך ושוקע, וכך נשחקים כוחם השלטוני והיציבות הכללית. שהרי, אף שה"צולפריין" הביא לקידמה כלכלית ולייצור המוני, ואף סיפק את צרכי הבורגנות לזמן מה, הוא הגדיל את מספר הנמנים על מעמד הביניים הגרמני - בסיס התמיכה החברתי של ערכי הלאומיות והליברליזם, אותם שאפה המדינה הפרוסית לדכא.
ה"צולפריין" היה בבחינת צעד חשוב לקראת אינטגרציה כלכלית של מדינה גרמנית מודרנית, מתועשת וקפיטליסטית, תוך שהוא מסיים את עידן הגילדות שרווח במשך מאות שנים בנסיכויות הגרמניות. בעלי המלאכה, הבורגנות הזעירה ואנשי הגילדות, שלא היו מסוגלים להתחרות עם היעילות התעשייתית החדשה, איבדו בהדרגה את פרנסתם. בסיסם החברתי עבר אפוא תסיסה, שעתידה לאיים כעבור מספר עשורים על קואליציית האצילים-תעשיינים ששלטה ברייך השני. פערי המעמדות החריפים, חולשת המסורת הדמוקרטית ובסיס התמיכה הצר של האריסטוקרטיה הצבאית ובעלת הקרקעות - כל אלה היו קשיים שעמם נאלצה גרמניה להתמודד בעקבות ה"צולפריין". בתקופתו של ביסמרק הם יטופלו באמצעים אוטוריטריים, ובמיוחד בהתייחס למיעוטים המאיימים על יציבות המשטר, לרבות הקתולים, הפולנים והסוציאליסטים.
ה"צולפריין" אף החליש את הדומיננטיות האוסטרית בקונפדרציה כיחידה כלכלית. בשנים הבאות, המדינות הגרמניות החלו לראות בפרוסיה, ולא באוסטריה, כמנהיגת הקונפדרציה.
[עריכה] מהפכות 1848
חרף השלכותיו החיוביות, לא היה בכוחו של הצולפריין לבדו כדי לשכך את כמיהת מעמד הביניים הגרמני לעוצמה פוליטית, שתשרת את מטרותיו האידאולוגיות. חדשות בדבר המהפכה הלאומית שהתרחשה בפריס ב-1848, הראשונה בסדרת מהפכות שהתרחשו באירופה וזכו לכינוי אביב העמים, הגיעו לאזניהם של בורגנים ליברלים ממורמרים ושל פועלים רדיקלים בגרמניה ובאירופה כולה. ב-15 במרץ, 1848, נתיניו של מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי ביטאו את שאיפותיהם הפוליטית המדוכאות זה שנים באמצעות הפגנות אלימות בברלין. כשם שהמלך הצרפתי לואי פיליפ נמלט לבריטניה, כך נכנע המלך הפרוסי לתביעות המהפכניות, בהבטיחו חוקה, פרלמנט ותמיכה באיחוד גרמניה.
בינתיים, מנקודת המבט של המלך הפרוסי, משטרו נותר בעינו והמצב לא החמיר כמו בצרפת. האריסטוקרטיה השמרנית בצרפת איבדה רבות מכוחה לאור מהפכות 1789, 1830, ו1848. זו הייתה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת אזרחים בין קבוצות מהפכניות - הבורגנים המתונים אשר העדיפו סדר ודמוקרטיה חוקתית, והסוציאליסטים, הנתמכים על ידי המוני הפועלים הפריזאים. בפריז נשאו הפועלים את הדגל האדום, שלראשונה הופיע כסמל הפרולטריון. הלחימה האכזרית, שדוכאה לאחר מכן בכוח רב, הותירה שנאה מרה בין הבורגנות לבין הפועלים בצרפת.
ב-18 במאי 1848, נפתח הדיון בפרלמנט הקונפדרציה שבפרנקפורט בדיון סוער בין המצדדים בפתרון "גרמניה הקטנה" (kleindeutsche) - מתן הכתר האימפריאלי לפרוסיה - לבין התומכים בפתרון "גרמניה הגדולה" (grossdeutsche) - מתן הכתר האימפריאלי לבית הבסבורג בוינה, במה שיספח את אוסטריה גופא ואת בוהמיה (אך לא את הונגריה) למדינה הגרמנית החדשה.
במהלך דיוני הפרלמנט בדבר אופייה של המדינה הגרמנית המאוחדת (מאי-דצמבר 1848), שהיו רצופים בהתנגדויות השמרנים לרפורמטורים, חלה מגמה של הקצנה בקרב האריסטוקרטיה השמרנית. בהיעדר בסיס כלכלי מוצק, פנתה האריסטוקרטיה לפוליטיקה על מנת לשמור על שלטונה. כיוון שהצבא הפרוסי היה נאמן למעמד העליון, ואילו האיכרים נותרו ברובם אדישים למתרחש, שב ביטחונו העצמי של המלך פרידריך וילהלם. וכך, שעה שהפרלמנט פרסם את "הצהרת זכויות העם הגרמני", בנוסף לחוקה (שהשמיטה את אוסטריה הסרבנית), הוצע הכתר האימפריאלי לפרידריך וילהלם; אלא שזה "סירב ליטול כתר מהביוב", ובכך ביטל את יוזמת האיחוד כולה. הצירים שבו לביתם, והצבא הפרוסי דיכא המהומות שפרצו בעקבות פעולת המלך. אלפי ליברלים בני המעמד הבינוני היגרו מהמדינה, בעיקר לארצות הברית.
ב-1850 פרסם המלך הפרוסי חוקה משלו, בתגובה לכישלון הנסיון ל"מהפכה מלמטה". הוא ביקש לכונן קונפדרציה של מדינות צפון גרמניות, שבה תרוכז הסמכות בידי האריסטוקרטיה והקייזר. יחד עם זאת, לחץ אוסטרי ורוסי, אשר נבע מגרמניה חזקה הנשלטת על ידי פרוסיה, הביא את המלך לחזור בו מתוכניתו במסגרת ועידת אולמוץ, במה שנודע לימים בתור "השפלת אולמוץ".
[עריכה] ביסמרק ומלחמות האיחוד
ערך מורחב – איחוד גרמניה (המאה ה-19)
זמן מה לאחר "השפלת אולמוץ" נתנה תחלופת הדורות בפוליטיקה הפרוסית את אותותיה, כאשר דור מדינאים חדש עלה לשלטון וניאות להיענות לתביעות העממיות לאיחוד לאומי של גרמניה, בהמשיכם את המסורת הפרוסית האוטוקרטית של "מהפכה מגבוה". לצורך כך, נדרשו המנהיגים הפרוסים להמשיך בביצוע משימה פרדוקסלית לכאורה של מודרניזציה שמרנית. ביסמרק, בדומה לשטיין והרדנברג, ביקש לשמר את מעמד האצולה הפרוסית בתקופה רצופת תמורות. למעשה, ביסמרק, בעצמו "יונקר" (אציל צבאי בעל אדמות) מונה על ידי הקייזר וילהלם הראשון על מנת לפגוע בליברלים אשר התנגדו לתוכניתו של הקייזר לחזק את הצבא. בהדרגה, ה"יונקרים" בהנהגתו של ביסמרק גברו על מעמד הביניים הגרמני, ושיככו את תביעותיו המהפכניות שהביע ב-1848 על ידי יצירת הזדמנויות כלכליות חדשות עבור מגזריו העירוניים.
תהליך המודרניזציה השמרנית לא התרחש בגרמניה בלבד. קאבור באיטליה; שטיין, הרדנברג וביסמרק בגרמניה; והמדינאים בתקופת מייג'י ביפן - כולם נחשבו לשמרנים בקשת הפוליטית של זמנם ושל מדינתם, אך היו נכונים להשתמש בכך כמכשיר לביצוע רפורמה, מודרניזציה ואיחוד לאומי. אף על פי שכולם נמנו על המעמדות העליונים, הם נתפסו כזרים ביחס לסדר הישן; ודווקא בשל כך ניתן לזהות את תרומתם לבנייתן של חברות חדשות.
[עריכה] רשימת מדינות הקונפדרציה
היו צד לקונפדרציה הגרמנית החל מכינונה בשנת 1815 ועד לסופה ב-1866.
- קיסרות אוסטריה (ללא גליציה, הונגריה, טרנסילבניה, בוקווינה, לומברדי-ונציה, דלמטיה וקרואטיה)
- ממלכת פרוסיה (ללא פוזן, מזרח פרוסיה ומערב פרוסיה)
- ממלכת בוואריה
- ממלכת סקסוניה
- ממלכת האנובר
- ממלכת וירטמברג
- הדוכסות הגדולה של באדן
- אזור הבחירה של הסה-קסל
- הדוכסות הגדולה של הסה-דרמסטאט
- דוכסות הולשטיין (ושלזוויג, משנת 1848)
- הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג
- דוכסות לימבורג (משנת 1839)
- דוכסות ברונסוויק
- הדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שוורין
- דוכסות נסאו
- הדוכסות הגדולה של סקסה-ויימאר-אייזנאך
- דוכסות סקסה-גותה-אלטנבורג
- דוכסות סקסה-קובורג-סאלפלד
- דוכסות סקסה-מיינינגן
- דוכסות סקסה-הילדבורגהאוזן (סקסה-אלטנבורג משנת 1826)
- הדוכסות הגדולה של מקלנבורג-סטרליץ
- דוכסות אולדנבורג (דוכסות גדולה משנת 1829)
- דוכסות אנהלט-דסאו (דוכסות אנהלט משנת 1863)
- דוכסות אנהלט-ברנבורג (עד שנת 1863)
- דוכסות אנהלט-קותן (עד שנת 1847)
- נסיכות שוורצבורג-סונדרסהאוזן
- נסיכות שוורצבורג-רודולסטאט
- נסיכות הוהנצולרן-הכטינגן (עד 1850)
- נסיכות הוהנצולרן-סיגמרינן (עד 1850)
- נסיכות ליכטנשטיין
- נסיכות ולדק
- נסיכות ראוס (קו בכיר)
- נסיכות ראוס (קו זוטר)
- נסיכות שאומבורג-ליפה
- נסיכות ליפה
- אדמות הסה-הומבורג (משנת 1817)
- דוכסות לוונבורג
- העיר החופשית ליבק
- העיר החופשית פרנקפורט אם מיין
- העיר החופשית ברמן
- העיר החופשית המבורג
