התרמה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התרמה היא איסוף תרומות אקטיבי, כלומר בקשת תרומה מאדם או מתאגיד.
השורש ת-ר-ם, הוא שורש בעברית שהיה בשימוש לראשונה על ידי חז"ל והוא נגזר מהמילה תרומה למרות ששורש מילה זו הוא ר-ו-ם או ר-מ-ם.
תוכן עניינים |
[עריכה] התרמה ביישוב הישן
חלק משמעותי מאנשי היישוב הישן עסקו בלימוד תורה. כלכלתם התבססה בעיקר על כספי החלוקה: תרומות של יהודים בגולה למען מי שישבו בארץ ישראל ושמרו עליה. אופן כלכלה זה לא היה מקובל בגולה עצמה, שם לימוד תורה של היחיד במשרה מלאה היה מותנה בפרנסתו על ידי קרובי משפחה אמידים. לומד תורה יכול היה למשל להתחתן עם בתו של סוחר עשיר, ולהבטיח בכך את מימון לימודיו.
[עריכה] התרמות פעילות בישראל
[עריכה] הקש בדלת
מבצעיהן השנתיים של האגודה למלחמה בסרטן ("הקש בדלת") ושל איל"ן היו מהמבצעים הראשונים בהם חיזרו מתנדבים בישראל על הפתחים וביקשו תרומות לעמותה. בתקופה זו, של שנות השבעים והשמונים, הונהגו מדבקות דלת, אשר היו מסמנות את הבתים שתרמו במבצע. מטרת מדבקות אלו הייתה למנוע פקידה כפולה של אותו בית ולהוות אות לגאווה למשפחה התורמת.
[עריכה] התמודדות עם עומס ההתרמות
לקראת סוף שנות התשעים, ארגונים נוספים, מהם עמותות רשומות ומהם ארגונים שהתרומה אליהם אינה מעניקה זיכוי ממס, החלו להשתמש אף הם בשיטת ההדפקות על הדלת. רבים מתוכם הם ארגונים שקמו מתוך דאגה קהילתית לשכבות החלשות אשר לא מצאו סעד מספיק במסגרת המדינה. חלק אחר של בקשות תרומה אלו היו בקשות תרומה לצורך מימון ניתוחים יקרים בחוץ לארץ לאנשים ללא ביטוח רפואי מספיק.
השלכה נוספת של עומס ההתרמות היה חוסר במתנדבים לצורך ביצוע ההתרמה. כאשר מדובר היה בהתרמה שנתית אחת או שתיים בסך הכל, שמחו בתי הספר לחייב את תלמידיהם לאחר צהריים אחד של התרמה בשנה. כאשר התרבו ההתרמות, אזל מאגר כח האדם המנודב מבין תלמידי בית הספר. התרמות ההדפקות על הדלת הפכו לתלויות במתרימים מבוגרים, בשכר. הידיעה שחלק מן התרומה משלמת את שכר המתרים הפחיתה את היענות הציבור להתרמות. מצד שני, כלכליות ההתרמות פחתה.
ארגוני ההתרמה החלו להתמקד בהתרמה במרכזים מסחריים, במקום בפקידה מסודרת של דירות. במקביל, עברו הארגונים המתרימים המתוחכמים יותר לשיטות התרמה שמצריכות פחות כח אדם. האגודה למלחמה בסרטן הייתה הראשונה לשלוח לוח שנה בדיוור ישיר עם פרוס השנה החדשה. לוח השנה לווה בבקשת תרומה. מקבל לוח השנה לא היה מחוייב לתרום, אך התבקש בנימוס לכסות את עלות לוח השנה ולהוסיף לכך. הוצע למקבל לוח השנה לתרום בהוראת קבע או בתשלום חד פעמי בכרטיס אשראי.
שיטה נוספת להתמודדות עם עומס ההתרמות היא איגום משאבים של מספר ארגונים מתרימים. בשיטה זו, מכריזים מספר ארגונים על יום התרמה משותף, משקיעים יחד את עלות הפרסום של יום ההתרמה, ומתחלקים בתנובת התרומות. יתרון השיטה בכך שעומס ההתרמות קטן, לכן יש יותר סיכוי להוציא תרומה מן המותרם. חסרון השיטה הוא בכך שההתרמה נראית למותרם כהתרמה יחידה, וגובה התרומה עשוי להיות בהתאם.
[עריכה] התרמה טלפונית
השלב הבא באבולוציית ההתרמות, אשר לא עלה לארגון המתרים בהדפסת שי פרסומי, הוא שלב הטלפון. טלפנים מתקשרים לבית המותרם, בהסתמך על מאגר מידע המכיל היסטוריית תרומות של אותו אדם ואולי גם מידע נוסף. הטלפן מבקש תרומה. לבקשת התרומה מספר גרסאות:
- התרומה מבוקשת בכרטיס אשראי, בהוראת קבע או בתרומה חד פעמית.
- התרומה מבוקשת בכרטיס אשראי, משום שחברת כרטיסי האשראי התחייבה להכפיל את גובה התרומה.
- התורם מתבקש להתחייב על גובה התרומה מראש. המתרים מתמקח על גובה התרומה. לתורם יש אפשרות לתרום בכרטיס אשראי או לתאם פגישה עם מתרים שיגיע אליו, ואז יימנע מהעברת פרטי כרטיס אשראי בטלפון.
בשנת 2005 החלו גם ארגוני צדקה דתיים להתרים באמצעות הטלפון.
[עריכה] התרמה בלתי ממוסדת לצדקה
לקראת סוף שנות התשעים של המאה העשרים, הפכה העמידה ברמזורים לזמן בו ניתן למשוך את תשומת לב הנהג. מצב זה מנוצל בישראל לצורך התרמה. בנוסף לקבצנים, המתרימים בצמתים הם בעיקר חרדים. לרוב, לנהג מוצע ספרון ובו דברי תורה, ספר תהילים זעיר או עלון. בתמורה, מתבקש הנהג להרים תרומה נדיבה. אם מסרב הנהג לתרום, עשוי המתרים להותיר בידיו את הפרסום, או לבקשו חזרה.
תרומה זו אינה מתבצעת כנגד קבלה ואינה מוכרת לצרכי מס. יעד התרומה לא תמיד ברור, ומוגדר בדרך כלל "לצדקה", כאשר צדקה מוגדרת על ידי זה שיחזיק בכסף. גישה זו תואמת את הגישה של מתן בסתר.
[עריכה] תרבות ה"שנור"
שנור הוא איסוף תרומות. מקור המילה בשפת יידיש. אוסף הכסף מכוּנה שנורר (שנורער). למילה זו קונוטציה שלילית.
המושג תרבות השנור מתייחס בחברה הישראלית לגופים המעדיפים להתקיים על תרומות אף שבאפשרותם להתבסס, אולי במעט מאמץ, גם על הכנסות עסקיות.
[עריכה] תמורה לתורם
תרומה, על-פי הגדרתה, ניתנת באופן וולונטרי, ומבלי לצפות לתמורה כלשהי. מימוש קיצוני של מצב זה נוצר בעת "מתן בסתר", שבו מקבל התרומה כלל אינו יודע מי התורם, וממילא אינו יכול לתת כל תמורה. התמורה העיקרית שמקבל התורם הוא תחושת הסיפוק על שהפנה את כספו למטרות ראויות. לעתים מקבל התורם תמורה נוספת.
[עריכה] כבוד והוקרה
התמורה המקובלת ביותר לתורם היא כבוד והוקרה שמעניק לו מקבל התרומה, בין אם באמירת תודה ובין אם בדרך בולטת יותר. למוסדות, שתרומות מהוות חלק ניכר מתקציבם, יש דרך ממוסדת למתן הוקרה לתורמים. אוניברסיטאות, למשל, מקפידות להעניק לתורמים הוקרה בצורת קריאת חדר, בניין, פקולטה, קתדרה וכדומה על שם התורם, בהתאם לגודל תרומתו. בדרך כלל נעשית הוקרה זו בשמחה, וללא כל התנגדות, שהרי התורם אכן מאפשר באמצעות תרומתו את הפעילות הנקראת על שמו. לעתים הדברים מסתבכים. דוגמה בולטת לכך היא הסכם שנחתם בין מוזיאון תל אביב לבין איש העסקים סמי עופר, לפיו ייקרא המוזיאון על שמו ושם אשתו, בתמורה לתרומה בסך 20 מיליון דולר להרחבת המוזיאון. אף שקריאת מוזיאון על שם תורם מהותי אינה צעד חריג, זכה הסכם זה להתנגדות נרחבת, מצד הציבור ומצד תורמים אחרים למוזיאון, והתנגדות זו הביאה לביטול ההסכם.
[עריכה] זיכוי ממס הכנסה
מדינת ישראל מצאה לנכון לעודד את משלמי המסים לתרום מרצונם למוסדות ציבוריים שאושרו לכך. סעיף 46 לפקודת מס הכנסה, העוסק בכך, מעניק לתורם למוסדות אלה זיכוי ממס בשיעור 35% מתרומתו. שכיר יכול, בתנאים מסוימים, לקבל זיכוי זה באמצעות מקום עבודתו [1].
[עריכה] תמורה סמלית
לעתים מוצגת התרומה כרכישה בעלות מופרזת. כך למשל הופעות גאלה ורכישת חפצים קישוטיים (סיכות בגד, מחזיקי מפתחות) ברווח גבוה מאד. לחפצים הקישוטיים שימוש נוסף, כמו מדבקות הקש בדלת וצמיד לייבסטרונג - הצגתם בפומבי מעודדת אחרים לתרום.
