ויליאם ואלאס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויליאם ואלאס (אנגלית: William Wallace; בערך 1270 - 1305) היה מנהיג מרד העם הסקוטי כנגד המלך אדוארד הראשון וכנגד הכיבוש האנגלי בשנים 1297 - 1305.
ייחודו של ואלאס היה כי הוא עלה מן העם, בניגוד למנהיגים סקוטים לאומיים אחרים מאותה התקופה כרוברט דה ברוס, אשר היה מגזע אצולה ובעל תביעה למלוכה. ישנן הקבלות רבות בין אישיותו ומרידתו של ואלאס לבין אישיותה של ז'אן דארק, אשר חיה יותר ממאה שנים לאחריו. שניהם באו מתוך העם, והעלו את דגל הלאומיות (הסקוטית או הצרפתית) תוך שהם סוחפים אחריהם את המון העם, לעתים בניגוד לאינטרס של המעמדות השליטים, או בניגוד לרצונם. סופם הטראגי אף הוא זהה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
עד לשנת 1292 לערך הייתה סקוטלנד ממלכה עצמאית. בסוף המאה ה-13 שלט בסקוטלנד המלך אלכסנדר השלישי שהקנה לה שלום, יציבות ופיתוח כלכלי. בשנת 1286 מת אלכסנדר בתאונת רכיבה. איש מילדיו לא היה בחיים בעת מותו. האצילים הסקוטים הכריזו על נכדתו בת הארבע, מרגרט, המכונה "הבתולה מנורבגיה" כמלכה, ובשל גילה הצעיר הקימו ממשלה זמנית. אך גם מרגרט לא האריכה ימים, ובשנת 1290 מתה בסערה בים, בעת שהפליגה ממולדתה נורבגיה אל חופי סקוטלנד. הכתר הסקוטי הונח עתה בפני כל דורש, ואכן, עד מהרה, הוגשו שלוש עשרה דרישות של טוענים לכתר.
הסקוטים החליטו כי שאלה זו יש לברר באמצעות בוררות, על מנת למנוע פיצול של סקוטלנד לממלכות קטנות, או מלחמת אזרחים. הסקוטים אכן בחרו בבורר, אדוארד הראשון מלך אנגליה. אדוארד הסכים לשמש כבורר, בתנאי שתוכר עליונות הכתר הבריטי על הכתר הסקוטי, על פי המדרג הפיאודלי הנהוג באותה התקופה. אדוארד היה נתון באותה התקופה ממש במאבק כנגד מלך צרפת פיליפ הרביעי אשר ניסה לכפות על אדוארד עצמו סמכות פיאודלית מאותו הסוג.
אדוארד אכן שימש כבורר, וקבע כי ג'ון באליול, אציל סקוטי, הינו בעל התביעה הנכונה לכתר. כיום אין עוררין על החלטה זו, ונראה כי באליול אכן היה הבחירה הנכונה הן מבחינה משפטית, והן מבחינת בסיס הכח שלו אצל אצילי סקוטלנד. עם זאת האינטרס העצמי של אדוארד שיחק אף הוא תפקיד, ובאליול אמור היה להיות מלך בובה, שישליט את רצונו של אדוארד בשטחי סקוטלנד. בשלב זה הבינו האצילים כי טעו בהזמינם את אדוארד לבורר, ומינו לצידו של באליול "מועצה" בת שנים עשר אצילים, אשר כרתה מייד ברית עם אויבו של אדוארד, פיליפ הרביעי.
אדוארד הגיב בזעם, ובמרץ 1296 עלה על העיר הסקוטית ברוויק שעל הנהר טוויד והחריב אותה. באפריל הובס צבא סקוטי בקרב דונבר, וביולי הכריז באליול על כניעתו בטירת קינקרדין. אדוארד קיבל את הכניעה, והסיר את "אבן הגורל" שעליה הוכתרו מלכי סקוטלנד מאז ומעולם מארמון סקון, מושבם ההיסטורי של מלכי סקוטלנד. על אף שלהלכה היה באליול עדיין מלכה של סקוטלנד, הייתה המדינה תחת שלטונו האכזר של אדוארד.
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] מוצאו ונעוריו של ואלאס
ואלאס היה ממשפחה של בעלי אדמות, אך לא ממשפחת אצילים. ואלאס נולד באלרסלי במחוז קילמרנוק בנפת איירשייר בערך בשנת 1270. אין מקורות רבים על חייו המוקדמים של ואלאס, פרט לשיריו של "הארי העיוור" שנכתבו בשנת 1470 כמאתיים שנה אחרי האירועים שהם מתארים. ואלאס היה בנו של מלקולם ואלאס, ודודיו היו אנשי כנסייה, ומהם קיבל חינוך לקריאה ולכתיבה שהיה נדיר באותם הימים. ואלאס דבר את השפות צרפתית ולטינית. הארי העיוור אינו מציין אם ואלאס יצא אי פעם מסקוטלנד, או היכן קיבל את נסיונו הצבאי. רישום אנגלי מ 1296 מדבר על "גנב, אחד, ויליאם לה וואליס" אשר פעל בפרת'.
[עריכה] תחילת פעילותו של ואלאס
שנת 1297 הייתה השנה בה עלה ואלאס לגדולה. האגדה מספרת כי הוא הרג שני חיילים אנגלים בסכסוך על אודות דג שתפס. האמת מאחורי אגדה זו אינה ברורה, אך ברור כי ואלאס היה בעל טינה לאנגלים, בשל מותו של אביו מידיהם בשנת 1291. בשנת 1297 החל ואלאס אוסף לוחמים, ופושט על מעוזים אנגליים בקרבת הגבול עם סקוטלנד. בחודש מאי נלחם לצידו של ויליאם דאגלס בסקון, והיכה ביוסטיסיאר האנגלי ויליאם אורמסבי. ביולי הכריזו האצילים הסקוטים על סיום המרידה, ועל הסכם עם האנגלים. באוגוסט חבר ואלאס לצבאו של אנדרו דה מוריי אשר הכריז על מרידה נוספת. השניים נפגשו בספטמבר 1297 ליד גשר סטירלינג. לשם הגיע צבא אנגלי כבד ומצוייד היטב.
[עריכה] הקרב על גשר סטירלינג
ב־11 בספטמבר 1297 הוביל המפקד האנגלי וארן, רוזן סארי, את צבאו אל מול צבאו של ואלאס. על הצבא האנגלי הכבד היה לעבור על פני גשר צר, גשר סטירלינג. הצבא כלל 300 פרשים ו־10,000 רגלים, והיה ברור כי המעבר על פני הגשר ייקח שעות רבות. כאשר החל הצבא לחצות את הגשר, איפשרו הסקוטים לחיל חלוץ בן 5,000 איש לחצות את הגשר ואז התנפלו עליהם ואלאס וצבאו. החלוץ החל לסגת על פני הגשר, בעוד שרבים שטרם חצו את הגשר דחפו אותו קדימה, אל מול הסקוטים. במהומה שהתפתחה קרס הגשר, וכל מי שהיה מצוי עליו טבע בנהר. חסרי המזל שנותרו על הגדה הצפונית של הגשר, בה החזיקו הסקוטים, נהרגו במקום. בה בשעה חצה חלק נוסף מן הצבא הסקוטי את הנהר במעבורת נהר טבעית, במורד הנהר. כאשר הכח האנגלי מפוצל לשני חלקי הנהר, ולאחר קריסת הגשר, דחפו הסקוטים את שני חלקי הכח אל תוך הנהר. היה זה ניצחון של כח קטן וחכם אל מול כח גדול שפעל ללא תבונה ובאיטיות. הניצחון הגביר את ביטחונם של הסקוטים ואת בטחונו של ואלאס, וגרם לנסיגתם של האנגלים מחלקים נרחבים מסקוטלנד.
לאחר הניצחון הוכתר ואלאס לאביר, וקיבל מינוי כ"מגינה של סקוטלנד" במרץ 1298. שותפו לנצחון בסטירילנג, דה מוריי, מת מפצעיו כשלושה חודשים לאחר הקרב, וואלאס היה עתה לבדו, אל מול הצבא האנגלי ואל מול הפילוג בשורות הסקוטים.
[עריכה] קרב פאלקירק
אדוארד ראה כי בסקוטלנד קם לו יריב חזק, ומיהר להכריתו. המלחמה עם צרפת הסתיימה בשנת 1297 לאחר שאדוארד השיא את בנו אדוארד השני לאיזבלה בת מלך צרפת, ונישא בעצמו למרגרט, אחותו של מלך צרפת. עתה היה פנוי לפתור את הבעיה הסקוטית אחת ולתמיד.
בינתיים שלט ואלאס בסקוטלנד ביד רמה, וגייס צבא מקצועי, שיסייע לו כנגד הפלישה האנגלית הקרבה.
ב־25 ביוני 1298 פלשו האנגלים למחוז רוקסבורו. ואלאס נקט בטקטיקות של התחמקות ונמנע ממגע ישיר עם הצבא הפולש, תוך כדי שהוא משאיר אחריו "אדמה חרוכה" בנתיב נסיגתו. לבסוף נאלץ ואלאס להתמודד אל מול צבאו של אדוארד בפאלקירק.
ואלאס אירגן את אנשיו בארבעה "שילטרונים", מעגלים הגנתיים של נושאי רמחים מעץ, שיצרו מעין "קיפוד" שלא ניתן היה להכריעו אלא אם כן נהרגו כל אנשיו עד האחרון שבהם. האנגלים התקיפו בתחילה באמצעות פרשים, והכריעו את הקשתים הסקוטים הפזורים בשטח. לאחר מכן נסו הפרשים הסקוטים, ברובם אנשי האצולה הסקוטית על נפשם. עכשיו נפנה אדוארד להכריע את ה"שילטרונים". יש האומרים כי היו אלו קשתים ולשים אשר כיוונו במדויק אל תוך מעגלי הרמחים, עד שהצליחו להכריע את אוחזי הרמחים. יש האומרים כי היה זה חיל רגלים אשר השליך קלעים ואבנים על אוחזי הרמחים, ויש הטוענים כי הייתה זו התקפת חיל פרשים מאחור, אך מכל מקום בשילטרונים ניבעו רווחים, אותם ניצלו האנגלים למחוץ את ההתנגדות שנותרה. הסקוטים איבדו אנשים רבים, אך ואלאס נמלט.
בספטמבר 1298 העביר ואלאס את התואר "מגן סקוטלנד" לאציל בשם רוברט דה ברוס, הרוזן מקריק, ולגיסו של ג'ון באליול, ג'ון קומין מבאדנוך. ברוס התפייס עם אדוארד בשנת 1302 בעוד שואלאס התנגד למגעי השלום. הוא נשלח לצרפת בשליחות דיפלומטית ובילה שם זמן מה.
[עריכה] מאסרו של ואלאס והוצאתו להורג
ב־5 באוגוסט 1305 הוסגר ואלאס לאנגלים על ידי אציל סקוטי הנאמן למלך אדוארד בשם ג'ון דה מנטנית'. ואלאס נשפט במשפט ראווה, והוצא להורג באופן אכזרי ויוצא דופן ב־23 באוגוסט 1305 בלונדון. הוא נתלה, ולאחר מכן הוטבע, ובותר לארבעה חלקים. ראשו הונח על יתד על גשר לונדון. אבריו נשלחו בנפרד לערים שונות בסקוטלנד.
[עריכה] מורשתו של ואלאס
ואלאס היה אחד מאבות הלאומיות הסקוטית. את האש שהצית לא קל היה לכבות. אמנם בימי חייו של אדוארד הראשון, מן העזים והתקיפים במלכי אנגליה, לא השכילו הסקוטים להתאחד ולהחזיר לעצמם את שאבד להם בפאלקירק. נסיונותיו של רוברט דה ברוס לפתוח במסע מלחמה נכשלו, וצבאו הובס. אך בשנת 1306 מת אדוארד בדרכו למלחמה בסקוטלנד, והותיר אחריו את בנו חדל האישים אדוארד השני. בשנת 1314 הובס צבאו של אדוארד השני על ידי צבאו של דה ברוס בקרב באנוקברן, והחלה תקופה של עצמאות סקוטית שנמשכה שנים רבות.
בשנת 1995 הנציח סרטו של מל גיבסון "לב אמיץ" את חייו של ואלאס, בגרסה חופשית המבוססת על דמיון רב.
