חברת הפירות המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חזית בניינה הישן של חברת הפירות המאוחדת בשדרות סט. צ'ארלס, ניו אורלינס, לואיזיאנה

חברת הפירות המאוחדת (באנגלית: United Fruit Company) היה תאגיד אמריקאי שפעל בשם זה בין השנים 1899 עד 1970, ואשר סחר בפירות (בעיקר בננות ואננסים) שגודלו במטעים במדינות בדרום אמריקה ונמכרו באירופה בצפון אמריקה.

ביקורת רבה ניטחה על החברה בטענה כי היא פעילותה היא דוגמה לניצול נאו-קלוניאליסטי של מדינות נחשלות, ונטען כי היא מהווה ארכיטיפ של תאגיד רב לאומי שמחזיק בהשפעה רבה על הפוליטיקה הפנימית של אומות נחשלות שזכו לכינוי רפובליקות בננות.

[עריכה] היסטוריה של החברה

תולדות החברה מתחילים בשנת 1871 כאשר יזם אמריקאי, הנרי מיגס (Henry Meiggs) חתם עם ממשלת קוסטה ריקה על חוזה לבסלילת קו רכבת בין עיר הבירה, סן חוסה, לעיר הנמל לימון (Limón). אחיינו שגם היה עוזרו בעסקים, מינור סי. קית' (Minor C. Keith) החליף אות דודו עם מותו בשנת 1877 בעסקיו בקוסטה ריקה. משנת 1873 החל בנטיעות ניסיון של בננה לאורך מסלול קו הרכבת.

בשנת 1882 הקפיאה ממשלת קוסטה ריקה את התשלום לקית', והוא נאלץ לקחת הלוואה בסך 1.2 מיליון לירות שטרלינג מבנקים בלונדון על מנת להמשיך את הפרויקט. בשנת 1884 הסכימה ממשלתו של הנשיא פרוספרו פנררדס אורמונו (Próspero Fernández Oreamuno) להעניק לקית' שטח חופשי ממסים בגודל 3,200 קילומטרים מרובעים לאורך קו הרכבת, והסכם חכירה למשך 99 שנים לקו להפעלת קו הרכבת. השלמת קו הרכבת הסתיימה בשנת 1880 אך מיעוט הנוסעים בקו גרם לרווחים נמוכים מהמצופה. דווקא עסקי גידול הבננות התגלה רווחי ביותר. הבננות גודלו בשטחים סביב המסילה, המטען הועבר ברכבת לעיר הנמל לימון, ומשם באוניית מסע לארצות הברית. תוך זמן קצר הפך קית' לאחד מהדמויות הדומיננטיות במסר הבננות במרכז אמריקה.

בשנת 1899, בעקבות הפסדים כספיים בבורסה, מיזג קית' את עסקיו עם חברת הפירות של בוסטון (Boston Fruit Company), שהוקמה בשנת 1870, והייתה בבעלות אנדרו פרסטון (Andrew Preston). בעקבות המיזוג בין שתי הגופים הוקמה חברת הפירות המאוחדת, שמטה החברה נמצא בבוסטון, ופטרסון משמש כמנהל, בעוד שקית' שימש כסגנו. בעת הקמתה שוויה הוערך ב-11,230,000 דולרים.

בשנת 1901 שכרה ממשלת גואטמלה את חברת הפירות המאוחדת לנהל את שירותי הדואר במדינה. בשנות השלושים שווי החברה הוערך ב-215,000,000 דולרים, והיא מיזגה לתוכה כ-20 חברות, והייתה המעסיק הגדול ביותר במרכז אמריקה.

בשנת 1930 מכר סאם זמורי (Sam Zemurray) את חברת Cuyamel Fruit שבבעלותו לחברת הפירות המאוחדת תמורת 31 מיליון דולרים במניות ופרש מעולם העסקים. ערך מניות החברה צנח ב-90% בעקבות ניהול לא מוצלח והשפל הגדול שפקד את ארצות הברית באותה תקופה. בשנת 1933 זמורי הדיח את מועצת המנהלים של החברה והחל בניהולה. הוא ערך בה שינויים מבניים, שיקם אותה והחזיר אותה לרווחיות. הוא המשיך לכהן כנשיא החברה עד לשנת 1951.

בשנת 1968 רכש איש העסקים אלי מ. בלאק ( Eli M. Black), 733,000 ממניות החברה ובכך הפך לבעל המניות הגדול ביותר.

בשנת 1970 איחד בלאק את חברת הפירות המאוחדת עם חברה נוספת בשליטתו, AMK, ומהאיחוד נוצרה חברת United Brands Company. בשנת 1975 התאבד בלאק בקפיצה מממשרדו בקומה ה-44 בבניין פאן אם (כיום נקרא בניין מט לייף) בניו יורק. חקירה שהחלה בעקבות האירוע על ידי הרשות לניירות ערך של ארצות הברית, חשפה שערוריה המכונה לעתים בבנה-גייט. מסתבר כי החברה שיחדה את אוסוואלדו לופז ארלנו (Oswaldo López Arellano), נשיא הונדורס כדי שיפחית מסי יצוא. המסחר במניות החברה הוקפא ולופז הודח בהפיכה צבאית.

בשנת 1969 רכש תאגיד זאפטה, חברה לסחר בנפט בבעלות ג'ורג' הרברט ווקר בוש, לימים נשיא ארצות הברית, חלקים נכבדים ממניות החברה.

לאחר מותו של בלאק, נרכשה התאגיד על ידי חברה בבעלות המליונר האמריקאי קארל לינדנר ג'וניור (Carl Lindner, Jr). שמה שונה בשנית וכיום היא נקראית צ'יקיטיטה ברנדס בנ"ל, Chiquita Brands International.

במהלך רוב שנות קיומה של חברת הפירות המאוחדת, יריבתה העסקית העיקרית הייתה חברת Standard Fruit Company, כיום נקראת Dole Food Company.

[עריכה] הטבח בסנטה מרטה

ב-12 בנובמבר, 1928 החלה שביתה של עובדי חברת הפירות המאוחדת בקולומביה, ליד העיר סנטה מרתה ליד חוף הים הקריבי. הערכות של היסטוריונים גורסות כי מספר השובתים היה בין 11,000 ל-30,000. ב-6 בדצמבר, 1928, חיילים בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטז וארגאס (Carlos Cortés Vargas) פתחו באש על השובתים שהתרכזו בכיכר העיר סינאגא (Ciénaga). הצבא הצדיק את הפתיחה בירי בטענה כי השביתה חותרת תחת השלטון וכי השובתים הינם מורדים קומוניסטים. אין מספר הרוגים רשמי, אם כי הגנרל קורטז עצמו דיווח על 47 הרוגים. עם זאת נשמעות טענות כי מספר ההרוגים היה גבוה בהרבה, עד ל-2000 שובתים הרוגים, וכי החיילים קיבלו הוראות ישירות מחברת הפירות המאוחדת, ולא ממפקדי הצבא. האירוע הוזכר בספרו המפורסם של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות.