קולומביה

המתיישבים הראשונים בדרום אמריקה עברו בהכרח דרך קולומביה בדרכם מצפון. עם זאת, שבטים אלו לא הותירו אחריהם עדויות ארכיאולוגיות מרובות, אך הכלים שנותרו מעידים על רמה אמנותית גבוהה. בקולומביה לא התבססה לפני הכיבוש הספרדי אימפריה אחת, כגון האצטקים במקסיקו או בני האינקה בפרו, ובאזור שלטו מספר שבטים עצמאיים, ביניהם בני מויסקה, נאריניו, קימבאיה ועוד. תרבויות מפותחות שהתבססו בסן אגוסטין ובטייראדנטרו הרבה לפני הכיבוש הספרדי הותירו אתרים ארכיאולוגיים מרתקים של פסלים וקברים. בני טאירונה, שהתבססו סמוך לחוף הקאריבי, פיתחו מעט לפני הכיבוש הספרדי תרבות מורכבת והותירו אחריהם את 'העיר האבודה' (סיודד פרדידה), אחת הגדולות שבערים העתיקות בדרום אמריקה.

הספרדי הראשון שהגיע לחופי קולומביה היה אלונסו דה אוחדה, שנחת כאן ב1499. ב1508 החל וסקו נונייס דה בלבואה בכיבוש חלקה הצפוני של המדינה, והיה לאירופי הראשון שהגיע לאוקיינוס השקט. אחריהם באו ספרדים נוספים, שהשמועות אודות חפצי הזהב בהם משתמשים השבטים המקומיים הציתו את דמיונם, אך רק ב1525 הקים רודריגו דה באסטידאס את סנטה מרתה, העיירה הספרדית הראשונה באזור. ב1533 נוסדה גם קארטאחנה, בה התרכז במהרה הסחר הספרדי באזור. בסיוע המחלות המידבקות שעשו שמות באוכלוסייה המקומית, השלימו הספרדים תוך שנים ספורות את כיבוש רוב חלקי קולומביה מהילידים, תוך שהם מתקדמים משלושה צירים שונים, ומקימים בדרכם את הערים קאלי, פופאיאן ובוגוטה. לאחר הכיבוש החלו המצביאים הספרדים להיאבק על השליטה באזור, וכדי להשכין שלום נאלצו הספרדים להקים בית דין מלכותי מיוחד ב'גרנדה החדשה' (כפי שנקרא אז האזור).

עם גידול האוכלוסייה הספרדית בדרום אמריקה הוחלט על חלוקה מנהלתית חדשה, ו'גרנדה החדשה' (שהייתה עד אז כפופה למשנה-למלך של פרו) הוכרזה ב1717 כמשנות-למלך (Viceroyalty) עצמאית, שהשתרעה על פני קולומביה, ונצואלה, אקוודור ופנמה של ימינו. כבירת היחידה המנהלתית הפכה בוגוטה לעיר מרכזית, שאמנם לא הגיעה לרמתן של לימה ומקסיקו סיטי אך התפתחה כמרכז חשוב של הספרדים בדרום אמריקה. אך המרירות ההולכת וגוברת של המתיישבים כנגד השלטון המרכזי בספרד בשלהי המאה ה-18 הובילה בסופו של דבר למרד גלוי. הדבר אירע כאשר נפוליאון כבש את ספרד והמליך את אחיו כשליט המושבות. ב20 ביולי 1810 התכנסו בכירי המתיישבים בבוגוטה והקימו אסיפת נציגים עצמאית; בהמשך אותה שנה הוכרזה גם עצמאות מלאה.

ההכרזה הובילה למלחמת עצמאות ארוכה ורבת-תהפוכות, תחילה נגד חילות נפוליאון ולאחר מכן נגד הספרדים כשנפוליאון נוצח ומלכי ספרד חזרו לשלוט במדינתם. את המערכה הוביל סימון בוליבאר, הגיבור הלאומי, אשר ניצח בסדרה של קרבות ולבסוף הכריע את המערכה בבויאקה בשנת 1819. הניצחון איפשר לבוליבאר ולחבריו להכריז על הקמת רפובליקת קולומביה הגדולה, שכללה גם את פנמה, ונצואלה ואקוודור.

הרפובליקה החדשה לא החזיקה מעמד זמן רב. בוליבאר, שתמך בשלטון ריכוזי, נבחר אמנם לנשיא בשנת 1821, אך עד מהרה התברר שאין ביכולתו לשלוט בשטח רחב כל-כך, והמדינה התפצלה ב1830 לשלוש מדינות נפרדות - ונצואלה, אקוודור ו'גרנדה החדשה', ששטחה כלל גם את פנמה. אך המאבק על דמותה של המדינה, בין המפלגה השמרנית-ריכוזית למפלגה הליברלית-פדרלית, לא שכך, ובמאה ה-19 התחוללו במדינה לא פחות משמונה מלחמות אזרחים. בשנת 1863 שונה שם המדינה לארצות הברית של קולומביה וב1886 היא קיבלה את שמה הנוכחי, רפובליקת קולומביה.

[עריכה] פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של קולומביה

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת קולומביה

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של קולומביה

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של קולומביה

אוכלוסיית קולומביה מונה 43.6 מיליון איש (נכון ל 2006) והיא השלישית בגודלה באמריקה הלטינית, אחרי ברזיל ומקסיקו.

בחלקה האמצעי של המאה העשרים הייתה תנועה גדולה של אוכלוסייה מהאזורים הכפריים לערים, אך היא הואטה, ושיעור האוכלוסייה העירונית מוערך כיום ב 77 אחוז. 30 ערים הן בנות 100,000 איש ויותר. בתשע הנפות של השפלה המזרחית, ששטחן הכולל 54% משטח המדינה, חיים רק 3 אחוז מן האוכלוסייה.
במדינה מתקיים גיוון אתני רב. כ 58% מן האוכלוסייה הם מסטיצו, בני תערובת של לבנים וילידי אמריקה, 20% הם ממוצא אירופי, (לרוב ספרדי, אך קיימות גם קהילות מהגרים ממדינות אירופיות רבות), 14% הם מולאטים, בני תערובת של שחורים ולבנים, 4% הם שחורים, 3%הם בני תערובת של שחורים וילידי אמריקה, וכאחוז אחד הם צאצאים טהורים לעמים אמריקאים ילידיים[1]. השחורים הם צאצאי אפריקנים שהובאו כעבדים מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19. מאז ביטול העבדות, מדיניות לאומית של "מסטיסחה" (mestizaje) מעודדת עירוב בין קולומביינים ממוצא אירופי, אפריקני וילידי.[2]

השפה העיקרית בקולומביה היא ספרדית, אך כ-80 שפות ילידיות שונות מדוברות בקרב כחצי מיליון דוברים.[3]

אין סטטיסטיקה רשמית על ההתפלגות הדתית בקולומביה, אך על-פי סקר מ 2001, כ-81 אחוזים מן התושבים הם קתולים, ועוד 13.5 אחוזים הם נוצרים אחרים, מהם 3.5 אוונגליסטים. קיימים מיעוטים קטנים ושל עדי יהוה ושל מורמונים, וכן מאמינים של דתות אנימיסטיות או של שילוב בין נצרות ודתות אפריקניות או אמריקניות-ילידיות. קהילה מוסלמית קטנה מרוכזת באזור הקריבי. הקהילה היהודית מוערכת ב 5000 עד 10,000 איש.[4]

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קולומביה

PEC - פורטל ממשלתי רשמי (ספרדית)
Casa de Nariño - האתר הנשיאותי הרשמי (ספרדית)
קולומביה מתוך אתר גרינגו

מדינות וטריטוריות באמריקה הדרומית

מדינות: אורוגוואי · אקוודור · ארגנטינה · בוליביה · ברזיל · גיאנה ·ונצואלה · סורינאם · פארגוואי · פרו · צ'ילה · קולומביה טריטוריות: איי פוקלנד · גיאנה הצרפתית · איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים