חוקי התורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוקי המקרא מנוסחים בשני סגנונות:
- הסגנון האפודיקטי הוא סגנון החלטי, ציווי. נאמר בו מה לעשות או מה לא לעשות, בגוף שני יחיד או רבים, ללא הסבר ופירוט של מקרים ונסיבות, ואין עונשים לצדם של הצווים.
- דוגמה: "לא תרצח" (שמות כ' 12).
- הסגנון הקאזואיסטי הוא סגנון שבפתיחה שלו מתואר המקרה באופן כללי, בדרך כלל במילה "כי". בסעיפי המשנה שלו ישנם נסיבות שונות ואירועים של החוק פותחים במילים "או", "אם". החוק קובע כללים שלפיהם יש לנהוג במקרה הכללי שהוצג בפתיחה של החוק.
- דוגמה: "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם.אם בגפו יבוא יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו.אם אדניו יתן לו אישה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו.ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא לחופשי.והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם" (שמות פרק כ"א פסוקים 2-6).
