חיבוט הקבר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיבוט הקבר הוא עונש המוזכר בקבלה על הנאה שאינה לשם שמים. ביאור על חיבוט הקבר מוזכר בפרקים הראשונים של ספר התניא. כמו כן בספר ראשית חכמה הובא מדרש הנקרא "מסכת חיבוט הקבר" המתאר את עונש חיבוט הקבר.
על פי התיאורים במדרשים, עומד מלאך המוות על קבר המת ושואלו מהו שמו, ומכה על ידיו. הרשעים שוכחים את שמם לאחר מותם ועל כן יש הנוהגים לומר פסוק בסוף תפילת שמונה עשרה כסגולה שלא ישכחו שמם באותו הזמן. אם לא ידע המת מהו שמו אזי כורת מלאך המוות את אבריו, ואילו מלאכי החבלה שליחיו שבים ומרכיבים את הגוף כדי להכינו לפעם נוספת כזו, ובכך להגדיל את עינוייו.
העולים לקבר המת, כדי להתפלל לעילוי נשמתו, קוראים פסוקים המתחילים באותיות שמו של הנפטר, או תפילות המתחילות באות הראשונה של שמו, כסגולה נגד חיבוט הקבר. (כמו כן בספרי סגולות מובואת סגולות שונות תחת הכותרת "להנצל מחיבוט הקבר"). הסגולה הפשוטה ביותר לפי המבואר בספר התניא היא לכוון בכל מעשיו לעשותם לשם שמים. כמו כן כדי להפטר כליל מחיבוט הקבר מובא שעל האדם להיות מגומלי חסדים, להתפלל מתוך כוונה אמיתית, ולהיות מכניס אורחים. סגולת השבת מהווה גם היא כדרך להפטר מעונש זה על כן אלו שהובאו לקבורה בסמוך לכניסת השבת נפטרים מעונש חיבוט הקבר.
