חמשה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במוזיקה, חמשה היא מערכת של חמישה קווים ישרים אופקיים ומקבילים, הרחוקים מרחק שווה זה מזה, שעליהם רושמים את התווים. הרווח בין הקווים נקרא בֵּינָה. ניתן לרשום תווים על הקווים או ביניהם. גובה הקו על גבי החמשה מצביע על גובהו יחסית לשאר הצלילים בחמשה.
כאשר מסמנים תו בגובה נמוך יותר מהקו התחתון של החמשה, או גבוה מהקו העליון של החמשה, ניתן להרחיב את החמשה לאותו תו ספציפי, על ידי תוספת של קווים צרים, באורך סימון התו, הנקראים "קווי עזר".
[עריכה] היסטוריה
החמשה המודרנית היא תוצאה של התפתחות הדרגתית בסימון התיווי במוזיקת הכנסייה, במשך מאות שנים. החל מהמאה ה-8 לספירה נהגה בכנסייה שיטת רישום מלודיה באמצעות נוימות, סימנים ואותות קבועים מעל הטקסט המושר, בדומה לטעמי המקרא. בתקופה מאוחרת יותר התפתחו הנוימות הדיאסטמטיות, בנן גם למרחק הסימון מעל הטקסט הייתה משמעות, ולא רק לסימנים עצמם, דבר שאיפשר לקורא התווים להעריך את יחסי הגובה בין הצלילים השונים שעליו לשיר. שיטה זו שימשה מהמאה העשירית לערך עד ראשית המאה ה-11. שינוי מהפכני חל כשהוסיפו שני קווים מאוזנים לנוימות, שמטרתם הייתה להצביע על גובה מוחלט של צלילים (על פי רוב ביחס לצלילים דו ופה, בשל מיקומם מעל מרווחים של חצי טון במערכת הדיאטונית).
גווידו ד'ארצו הציע צורת רישום שכללה צביעת הקו שעליו סומן הצליל דו בצבע צהוב, ואילו הקו של הצליל פה נצבע באדום. בהמשך התפתחה צורת רישום בת ארבעה קוים , ומשם התפתחה החמשה בת ימינו.
