חרם (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה, חרם הוא הרחקת אדם מן הציבור כעונש. הגמרא מבדילה בין חרם לנידוי. החמור מבניהם הוא החרם, שבנוסח שלו מופיעה המילה ארור. אדם שעובר על דבר איסור במזיד מנדים אותו מהציבור מיד, לא חזר בו מנדים אותו פעם שנייה, לא חזר בו מחרימים אותו. החרם מוטל על ידי בית הדין בנוכחות מניין (עשרה אנשים), תוך כדי תקיעה בשופר והחזקת ספר תורה. בחרם משתמשים נגד חוטא וגם זה רק במקרים נדירות ביותר. התרת החרם נעשית אף היא על ידי בית הדין המכריז "שרוי לך מותר לך".

[עריכה] הנידוי בגמרא ובתקופת האמוראים והגאונים

הנידוי הונהג לראשונה בסוף בית המקדש השני, לאחר שנחלשו הסמכויות של מוסדות התורה, ולאחר החורבן כשלא היו בידי הנשיא וסנהדרין אמצעי כפייה אחרים להטלת מרום על העם. המשנה מספרת על נידוי עקביא בן מהללאל על זה שזילזל בכבודם של שמעיה ואבטליון. או לפי דעה אחרת את אלעזר בן חנוך (מסכת עדיות ה, ו). בגמרא מסופר על שמעון בן שטח, שרצה לנדות את חוני המעגל משום ש"הגיס כלפי מעלה בשעת" בתפילתו על הגשמים, ואת תודוס איש רומי שהנהיג לאכול "גדי מקולס" בערבי פסחים ( מסכת ברכות יט, א).

בתקופת האמוראים התפשט השימוש החרם ובנידוי, גם על העובר על דין תורה או על דברי סופרים ועל אי ציות להזמנה לדין (בבא קמא קיג, א).

בתקופת הגאונים התפשט החרם עוד יותר כאמצעי משפטי לגביית קנסות, שמעיקר הדין היו נגבים רק בארץ ישראל, אולם הגאונים התקינו לנדות את החייב אם לא ישלם. כמו כן, היו מנדים את חייבי מיתות בית דין ואת אלה החשודים בשבועת שקר, שאי אפשר היה להטיל עליהם שבועה ולכן נידו אותם. בנוסף, חלה החמרה במשמעות החרם, ונאסר לקבור את המנודה והמוחרם בקבר ישראל, וכן אסרו למול את בניו ולסדר להם קידושין.

עם זאת, חכמים בכל הדורות נמנעו מלהטיל חרם שלא לצורך ואף אסרו לבטא מילה זאת שלא לצורך.

[עריכה] אחרי תקופת הגאונים ובדורות האחרונים

לאחר תקופת הגאונים השתמשו בנידוי ובחרם כדי לחזק את תקנות הציבור. אחד הראשונים שהשתמש בחרם היה רבנו גרשום מאור הגולה. לאחר מספר דורות, בזמן מסע הצלב השני, התכנסו 150 רבנים ובניהם הרשב"ם ורבינו תם והכריזו חרם על כל יהודי שיילך לתבוע יהודי בבית משפט של גוי. בנוסף, הטילו באותה תקופה חרמות בעייני הקהילות, כמו חלוקת מיסים ומינוי שוחטים ורבנים.

עד לדורות האחרונים השתמשו הקהילות בנשק החרם על פורעי דת ומוסר, נגד כופים ובעיקר נגד מוסרים, שהלשינו על יהודים לשלטונות הגויים. מן המפורסמים שבהם היה החרם שהטילו לפני יותר מ-70 שנה על הלומדים בספר מורה נבוכים של הרמב"ם ועל העוסקים בחוכמות חיצוניות. לפני 350 שנה הטילו רבני הולנד חרם על ברוך שפינוזה ועל אוריאל ד'אקוסטה, בטענה שהפיצו דעות של כפירה. מעט מאוחר יותר הוטלה חרמות גם על חסידי שבתאי צבי. חרמות הוטלו גם בדור הראשון בהתפשטות החסידות, ונגד משכילים ורפורמים למיניהם.