ים ירחי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ים ירחי (בלטינית: Mare; בתעתיק לעברית: מַארֶה; ברבים: מַארִיָה; בלעז: Lunar Mare) הוא כינוי למישור בזלת גדול וכהה על ירח כדור הארץ, שנוצר בהתפרצות געשית עתיקת יומין. אסטרונומים מוקדמים חשבו בטעות את מישורי הבזלת לימים, ומכאן מקור הכינוי מַארֶה, שפירושו בלטינית 'ים'. בשל הרכבם הכימי העשיר בתרכובות ברזל, מישורי הבזלת מחזירים את אור השמש פחות טוב מ-'רמות' הירח, ולכן נראים כהים יותר לעין הבלתי-מזוינת. המאריה מכסים כ-16% משטחו של הירח, ורובם נמצאים בצד הקרוב והנראה של הירח. המאריה בצד הרחוק של הירח קטנים יותר, ורובם נמצאים במכתשים גדולים שבהם הייתה זרימה געשית מועטה.
מערכת המונחים המסורתית לירח כוללת גם אוקיינוס, ותוואים בעלי מאפיינים דומים למארה, אך קטנים יותר, המכונים לַאקוֹס (אגם), פַּאלוֹס (ביצה) וסִינוּס (מפרץ).
[עריכה] גיל
גיל הבזלת נקבע הן על ידי תיארוך רדיומטרי ישיר, והן בטכניקה של ספירת מכתשים. בשיטה הרדיומטרית נמצא כי הגיל נע בין 3.16 ל-4.2 מיליארדי שנים[1]. לפי שיטת ספירת המכתשים, גיל הסלעים הצעירים ביותר הוא 1.2 מ' שנים[2]. עם זאת, נראה שרוב הבזלת התפרצה לפני כ-3 עד 3.5 מ' שנים. רוב ההתפרצויות הגעשיות התרחשו בצד הקרוב של הירח, והזרמים הצעירים ביותר נמצאים באוקיינוס הסערות. בצד הרחוק אירעו התפרצויות מעטות, וכולן מוקדמות. רוב ההתפרצויות אירעו בקרבת אגנים נמוכים שנוצרו מפגיעת מטאורים, או שזרמי הלבה התנקזו לשם. עם זאת, השטח הגדול ביותר של סלעים געשיים, אוקיינוס הסערות, לא מתאים לאף אגן פגיעה ידוע.
[עריכה] פיזור
המאריה אינם מפוזרים באופן שווה על פני הירח, ורובם ממוקמים בצד הקרוב של הירח. הסיבות לכך עדיין נתונות לדיון בקהילה המדעית. יש שפע של תפיסות מוטעות באשר לבעיה זו של התפלגות מרחבית:
- מאחר שברבים מהמאריה, הבזלת ממלאת אגנים נמוכים שנוצרו מפגיעת מטאורים, יש שסברו שפגיעת המטאור גרמה בדרך כלשהי להתפרצות הגעשית. לרוב, עם זאת, הפעילות הגעשית התרחשה כ-500 מיליון שנים לאחר הפגיעה, ולפיכך הקשר הסיבתי בין השניים הוא קלוש.
- הועלת השערה כי שדה הכבידה של הארץ עשוי לעודד התפרצויות בצד הקרוב של הירח, יותר מאשר בצדו המרוחק. אולם, במערכת ייחוס המסתובבת עם הירח, התאוצה הצנטריפוגלית שווה בעוצמתה לתאוצת המשיכה של הארץ, ומנוגדת לה בכיוונה, כך שהן מבטלות זו את זו. כח הגאות של כדור הארץ גורם, בהדרגה, לעיוות צורתו של הירח, לכדי אליפסואיד מוארך, שצירו הארוך מצביע אל הארץ וממנה. כאנלוגיה, יש לזכור כי מחזור הגאות והשפל מתרחש פעמיים ביממה, ומושפע הן מן הנקודה הקרובה ביותר לירח, והן מן הנקודה המרוחקת ממנו ביותר.
- מאחר ובזלת המאריה דחוסה יותר מסלעי המחדר הוולקני המרכיבים את הקרום העליון, הועלתה ההשערה לפיה התפרצויות הבזלת נוטות להתרחש במקומות נמוכים בהם הקרום הוא דק. עם זאת, בנקודה הנמוכה ביותר על הירח, הנמצאת באגן הקוטב הדרומי - אֵיְטְקֶן (בצד הרחוק), יש דווקא מעט לבה בזלתית. זאת ועוד, הקרום מתחת לאגן זה הוא כנראה דק יותר מאשר הקרום שמתחת לאוקיינוס הסערות. ייתכן שעובי הקרום מווסת את כמות הלבה הבזלתית המגיעה בסופו של דבר אל פני השטח, אך עובי הקרום לבדו אינו הגורם השולט בהתפלגות בזלת המאריה[3].
- הועלתה השערה כי יש קשר כלשהו בין בזלת המאריה לבין ההקפה הסינכרונית של הירח סביב כדור הארץ. עם זאת, מקורו של מומנט הכוח הכבידתי הגורם ל-tidal despinning הוא אך ורק ממומנט ההתמד של הגוף (ראו גם נעילת גיאות), ולמישורי הבזלת תרומה זניחה לכך. בנוסף, התחזית היא שההאטה הסיבובית עקב כוחות הגיאות התרחשה במהירות (בסדר גודל של עשרות מיליוני שנים), בעוד שרוב התפרצויות הבזלת אירעו כמיליארד שנים לאחר מכן.
כאמור לעיל, הקהילה המדעית עדיין דנה באשר לסיבת ההתפלגות המרחבית של המאריה על הירח. בהתבסס על נתונים עדכניים ממשימת Lunar Prospector, נראה שחלק גדול מהאלמנטים מיצרי החום (בצורת KREEP) שעל הירח ממוקמים באזורי אוקיינוס הסערות ואגן הגשמים (אזורים אלה מכונים מישור סערות KREEP)[4][5][6]. ייצור החום המוגבר קשור כמעט בוודאות לאורך החיים ועוצמת הפעילות הגעשית באזורים אלה. עם זאת, אין הסכמה באשר למנגנון שהביא לדחיסת ה-KREEP באזורים האלה[7].
[עריכה] הרכב
בזלת המאריה מחולקת באופן כללי לשלוש סדרות, בהתבסס על הכימיה של האלמנט העיקרי בה, טיטניום. מדוגמאות סלעים שנאספו במשימות אפולו, נראה היה שהבזלת מקובצת לסדרות בדידות: בזלת high-Ti, בזלת low-Ti ובזלת very low-Ti. לאחר משימת קלמנטיין שאספה נתונים גלובליים בחישה מרחוק, הוברר שבין הסדרות השונות יש רצף מתמשך של ריכוזי טיטניום, ושסדרת high-Ti אינה מצויה בשפע. תכולת הטיטאניה (TiO2) בבזלת המאריה שבירח עשויה להגיע לאחוז משקלי של 15%, בעוד שבבזלת בכדור הארץ התכולה נמוכה משמעותית מ-4%. חלוקות גיאוכימיות אחרות מתבססות על ריכוז האלומיניום והאשלגן.
[עריכה] ראו גם
- הירח
- הגאולוגיה של הירח
- סלנוגרפיה
- סלע ירח
- מדעים פלנטריים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ James Papike, Grahm Ryder, and Charles Shearer (1998). "Lunar Samples". Reviews in Mineralogy and Geochemistry 36: 5.1-5.234
- ^ H. Hiesinger, J. W. Head, U. Wolf, R. Jaumanm, and G. Neukum (2003). "Ages and stratigraphy of mare basalts in Oceanus Procellarum, Mare Numbium, Mare Cognitum, and Mare Insularum". J. Geophys. Res. 108: doi:10.1029/2002JE001985.
- ^ Mark Wieczorek, Maria Zuber, and Roger Phillips (2001). "The role of magma buoyancy on the eruption of lunar basalts". Earth Planet. Sci. Lett. 185: 71-83.
- ^ Mark Wieczorek and 15 coauthors (2006). "The constitution and structure of the lunar interior". Reviews in Mineralogy and Geochemistry 60: 221-364.
- ^ G. Jeffrey Taylor (August 31, 2000). A New Moon for the Twenty-First Century
- ^ Bradley. Jolliff, Jeffrey Gillis, Larry Haskin, Randy Korotev, and Mark Wieczorek (2000). "Major lunar crustal terranes". J. Geophys. Res.: 4197-4216.
- ^ Charles Shearer and 15 coauthors (2006). "Thermal and magmatic evolution of the Moon". Reviews in Mineralogy and Geochemistry 60: 365-518.
[עריכה] מקורות כלליים
- Paul D. Spudis, The Once and Future Moon, Smithsonian Institution Press, 1996, ISBN 1-56098-634-4
- G. Jeffrey Taylor (April 30, 2006). Finding Basalt Chips from Distant Maria
- G. Jeffrey Taylor (December 5, 2000). Recipe for High-Titanium Lunar Magmas
- G. Jeffrey Taylor (June 23, 2000). The Surprising Lunar Maria
- Catherine Weitz (February 12, 1997). Explosive Volcanic Eruptions on the Moon
