כתב רש"י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כתב רש"י הוא גופן של אותיות האלפבית העברי. הוא קרוי כך משום שלראשונה נעשה בו שימוש בהדפסת פירוש רש"י לתורה.

פירוש רש"י לתורה היה הספר העברי המתוארך הראשון שהודפס. הוא יצא לאור ברג'ו די קלבריה באיטליה בשנת 1475. במהדורה זו השתמש המדפיס בעיצוב מיוחד של אותיות, המבוססות על הכתב הרהוט היהודי-ספרדי, בכדי להבדיל בין הטקסט המקראי לפירוש רש"י. מאז מכונות האותיות 'כתב רש"י', למרות שרש"י עצמו כתב באותיות אחרות, בכתב הרהוט היהודי-אשכנזי (הדומה יותר לכתב הרהוט שלנו).

קיימת אגדה הגורסת כי כתב רש"י הומצא על ידי בנותיו של רש"י, המצטרפת לאגדות רבות שנקשרו בהן ובהיותן נשים למדניות, כתוצאה מכך שלרש"י לא היו בנים זכרים. למעשה, כתב זה הוא הכתב הרהוט היהודי-ספרדי, המהווה שלב בהתפתחות כתב היד העברי המוכר לנו.

בספרי יהדות רבים, המשלבים טקסט-מקור ופרשנות, מקובל, בדרך-כלל, שטקסט המקור מופיע במרכז באותיות דפוס רגילות, והפרשנים (או "נושאי הכלים") בכתב רש"י. כך הוא ברוב דפוסי החומשים, בתלמוד, בטור, בשולחן ערוך ועוד.

כתב רש"י כיום מקובל יותר כגופן בספרי יהדות שונים, בהיותו נחשב ככתב "חולין", לעומת הקדושה המיוחסת לכתב המרובע. רבנים כמו הרב יצחק כדורי או הרב יוסף קאפח כתבו בכתב זה. כמו כן הפתקה המפורסמת של רבי ישראל דב אודסר כתובה חלקית בכתב זה.