מהומות סטונוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מהומות סטונוֹול (Stonewall) היו סדרה של עימותים אלימים בין הומוסקסואלים והמשטרה בניו יורק. המהומות החלו ביום שבת, 27 ביוני 1969, בסביבות השעה 1:20 אחר חצות, כשהמשטרה פשטה על בר הומוסקסואלים בשם "סטונוול אין" (Stonewall Inn) בגריניץ' וילג'. המהומות היוו נקודת ציון בתולדות התנועות לזכויות ההומוסקסואלים, מאחר והיו הפעם הראשונה בה התקיימה התנגדות מאורגנת למעצר על רקע נטייה מינית.

תיאור הרקע למהומות, פריצתן ומשמעותן נסמך רבות על ספריהם של D'Emilio משנת 1983 ושל Duberman משנת 1993, שחקרו אירועים אלו לעומק.

תוכן עניינים 1 הרקע למהומות 2 הפשיטה ותוצאותיה 3 מורשת 4 לקריאה נוספת

[עריכה] הרקע למהומות

הפשיטות המסורתיות על ברים הומוסקסואלים בניו יורק ומעצר יושביהם בשל "התנהגות בלתי מהוגנת" (נשיקות וגיפופים בין בני אותו מין) התמעטו בשנות השישים. לפני 1965, נהגה המשטרה בארצות הברית לעתים תכופות לתעד את זהותם של הנוכחים בברים של הומוסקסואלים, באופן שהיה יכול להתפרסם מאוחר יותר בעיתונות. הסיבות למעצרים על רקע מגדרי (או בלשון המשטרה "התנהגות בלתי צנועה") היו שונות ומגוונות, למשל: התנשקות, אחיזת ידיים, לבישת בגדים של בן המין האחר, ואף שהייה בברים של הומוסקסואלים בזמן הפשיטות.

חשוב לבחון את התקופה שלפני 1969, כדי להבין את שינוי הגישה בניו יורק כלפי ברים וזכויות ההומוסקסואלים. ב-1965 פעלו בזירה הניו-יורקית שתי דמויות חשובות. האחד – ג'ון לינדזי, רפובליקני ליברלי, שנבחר לראשות עיריית ניו יורק לאחר מסע בחירות שבו הבטיח רפורמות. השני, דיק ליטץ' שבערך באותה תקופה הפך לנשיא של אגודת Mattachine (האגודה לזכויות ההומוסקסואלים). ליטץ', נחשב מיליטנטי בהשוואה לקודמו במשרה, והאמין בשיטות של פעולה ישירה בדומה לאלו ששימשו קבוצות אחרות שפעלו למען זכויות אזרח במהלך שנות ה-60.

בתחילת 1966, החלה המדיניות האדמינסטרטיבית להשתנות עקב תלונות שהוגשו על ידי אגודת Mattachine. אנשי האגודה טענו כי המשטרה הפילה בפח גברים הומוסקסואלים והאשימה אותם בהתנהגות בלתי צנועה. מאידך, נציב המשטרה הווארד ליארי, הדריך את כוח המשטרה שלא לפתות גברים הומוסקסואלים לעבור על החוק, ואף דרש כי לכל מעצר של הומוסקסואלים על ידי שוטר סמוי תדרש גם עדות מסייעת של אזרח. הנחיות אלו הביאו בפועל קץ לניסיונות להכשלה ומעצר של גברים הומוסקסואלים בניו יורק.

באותה שנה, במטרה לקרוא תגר על מדיניות מדינת ניו יורק ביחס למתן רישיונות למכירת משקאות חריפים בברים של הומוסקסואלים, הזמין ליטץ' עיתונאים לבר בו עמד להיפגש עם שני הומוסקסואלים נוספים. באותה תקופה, ניתן היה לשלול את רישיון מכירת האלכוהול מבר בו הוגשו משקאות לקבוצה של שניים או שלושה הומוסקסואלים. כאשר המוזג בבר ג'וליוס גירש אותם, הם התלוננו לוועדה לזכויות אזרח של העיר. פעולה זו הובילה בסופו של דבר לשינוי המדיניות, ולפסיקת בית משפט כי נדרשת "הוכחה מוצקה" כדי לבטל רישיון למכירת אלכוהול. גם התנשקות בפומבי הייתה כבר "חוקית", לכאורה. עובדות אלו הובילו, החל מ-1966, לעליה בהֵיראוּת של הומוסקסואלים בעיר.

בזמן שפרצו המהומות, הייתה ניו יורק נתונה במסע בחירות לראשות העירייה. לינדזי, ראש העיר המכהן, הפסיד את הבחירות המוקדמות במפלגתו ויצא בקריאה לנקות את העיר מברים, ובמיוחד כאלו מסוגו של "סטונוול אין" שפעל ללא רישיון למכירת משקאות, כלל גברברי גו-גו לבושים אך בקושי ולטענת המשטרה, היה בעל קשרים לפשע המאורגן.

הלקוחות הקבועים של "סטונוול אין" היו מורגלים בפשיטות משטרתיות, והנהלת המקום נהגה בדרך כלל לפתוח את המקום באותו לילה או למחרת אחרי פשיטה. עם זאת, ב-22 ביוני, בשבוע בו התרחשה הפשיטה, נפטרה ג'ודי גארלנד, שהייתה סמל תרבותי חשוב עבור רבים בקהילה ההומוסקסואלית. מוקדם יותר באותו יום נערכה הלווייתה ורבים מהלקוחות הקבועים היו עגומים ומוטרדים במיוחד.

[עריכה] הפשיטה ותוצאותיה

מספר גורמים הבדילו בין הפשיטה שנערכה בסטונוול אין בליל ה-27 ביוני, והפשיטות האחרות שנערכו בבר זה. בדרך כלל, קיבלה הנהלת הבר אזהרה מראש ממשטרת הרובע השישי על פשיטה מתקרבת. נוסף על כך, הפשיטות בוצעו בדרך כלל בשעה מוקדמת דיה בלילה לאפשר לעסק לחזור לפעולה רגילה בשעות השיא של הלילה. בערך בשעה 1:20 בלילה, מאוחר בהרבה משעת הפשיטות הרגילה, הגיעו שמונה שוטרים מהרובע הראשון, שרק אחד מהם היה במדים, אל הבר. רוב המבקרים במקום לא היו צפויים למעצר, כיוון שניתן היה לעצור רק אנשים ללא תעודות זיהוי, כאלו הלבושים בבגדי המין השני ואת המועסקים במקום.

פרטי פרוץ המהומות שנויים במחלוקת. לפי אחת האגדות, דראג קווין החל להסתובב סביב קצין משטרה לאחר שזה ניסה לדחוף אותו בעזרת האלה שבידו. גרסה אחרת טוענת כי לסבית אשר הובלה לניידת דרך ההמון החלה להיאבק, מה שעורר אחרים להצטרף למאבק. מכל מקום, פרצה תגרה בקרב הקהל, אשר החל לתקוף את המשטרה. המומים מעוצמת ההתנגדות, נמלטו השוטרים בחזרה אל הבר. הקהל המשיך להתקיף ללא הרף. היו שניסו להצית את הבר, אחרים השתמשו במדי חניה כאיל ניגוח לפרוץ לבר ולכפות על השוטרים לצאת. רבים בסביבה, כמו גם יושבי ברים סמוכים, הצטרפו למהומה.

במהלך הלילה, בודדה המשטרה גברים בעלי מראה נשי מבין הנוכחים והכתה אותם. בליל המהומות הראשון לבדו, נעצרו 13 אנשים, נפצעו 4 אנשי משטרה ועוד מספר לא ברור של מפגינים. ידוע שלפחות שני מפגינים הוכו קשות על ידי המשטרה. במהלך המהומה הושלכו בקבוקים ואבנים על המשטרה על ידי ההמון שבחוץ. זריקת חפצים אלו לוותה בשירת "Gay Power!", בזמן שהקהל, שגודלו הוערך בכ-2,000 איש, נאבק בכ-400 שוטרים.

לבסוף, החליטה המשטרה לשלוח כתגבורת יחידה לפיזור הפגנות, שנועדה במקורה להתמודד עם מפגינים נגד מלחמת ויאטנם. הכוח הטקטי נכשל במשימתו, תחת מטר אבנים.

בשלב מסוים, החלו הרוחות להרגע, אך ההמון חזר שוב בלילה שלאחר מכן. אף על פי שהיה זה לילה שקט יותר מקודמו, הקהל עדיין היה נלהב. ותגרות ידיים בין המשטרה למפגינים נמשכו עד 4 לפנות בוקר. הלילה השלישי למהומות התרחש למעשה חמישה ימים לאחר הפשיטה על "סטונוול אין". באותו יום רביעי התקהלו 1,000 אנשים בבר ושוב גרמו לנזק רב לרכוש. הכעס והעלבון כלפי הדרך שבה המשטרה התנהגה כלפי ההומוסקסואלים במהלך העשור הקודם למהומות, פרץ אל פני השטח. חולקו עלונים שבהם נכתב: "הוציאו את המאפיה והשוטרים מהברים לגאים!".

[עריכה] מורשת

כל המתחים בקהילה ההומוסקסואלית כלפי התנהגות המשטרה והתיוג השלילי כלפי חברי הקהילה, פרצו החוצה בעוצמה שלא הייתה מוכרת קודם לכן. כל אלו יחד עם ארגונים קודמים לזכויות הומוסקסואלים הובילו ליצירת האווירה המתאימה לקיום חזית השחרור ההומוסקסואלית. לקראת סוף יולי אותה שנה נוסדה החזית לשחרור הומוסקסואלים (Gay Liberation Front - GLF). במהלך השנה הופיע ה-GLF בערים ובאוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית. ארגונים דומים קמו במדינות רבות במערב, ביניהן קנדה, בריטניה, גרמניה, בלגיה, הולנד, אוסטרליה וניו זילנד.

שנה אחרי המהומות, ארגנה חזית השחרור ההומוסקסואלית מצעד לזכר המהומות מגריניץ' וילג' לסנטרל פארק. במצעד השתתפו בין 5,000 ל-10,000 איש. רבים ממצעדי הגאווה בערים שונות מתקיימים בחודש יוני, לזכר המהומות והמטרות שייצגו.

מעל לכל, אירועי סטונוול הם ציון דרך חשוב בתולדות תנועת שוויון הזכויות להומוסקסואלים בארצות הברית ובעולם במאה ה-20. לכן, אירועי יום הגאווה ואחר כך שבוע הגאווה, מצוינים מאז מדי שנה בשבוע האחרון של יוני בקהילה ההומו-לסבית, לציון מהומות סטונוול.

[עריכה] לקריאה נוספת

• D'Emilio, John,‏ Sexual Politics, Sexual Communities,‏ Chicago: The University of Chicago Press,‏ 1983.
• Duberman, Martin,‏ Stonewall,‏ New York: A Dutton Book,‏ 1993.