מלחמת סין-יפן השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מלחמת סין-יפן השנייה | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 מפת הכיבוש היפני של סין |
|||||||
|
|||||||
מלחמת סין-יפן השנייה, הידועה בסין גם כמלחמת ההתנגדות נגד יפן, התחוללה בין 7 ביולי 1937 ו-9 בספטמבר 1945 בין הרפובליקה הסינית לבין האימפריה היפנית. מרבית המלחמה התחוללה במקביל למלחמת העולם השנייה ונחשבת כאחת הזירות במלחמת העולם. למרות שהיו ארועים מלחמתיים בין שתי המדינות החל מ-1931, רק ב-1937 פרצה מלחמה בהקף מלא. הפלישה היפנית לסין הייתה חלק מתוכנית אסטרטגית של הצבא האימפריאלי היפני להשתלט על חלקים נרחבים במזרח אסיה ובאגן האוקיינוס השקט עוד לפני 1937. הארועים המלחמתיים שהתרחשו בין שני הצדדים לפני 1937 כונו "תקריות". הפלישה היפנית למנצ'וריה בשנת 1931 נקראה "תקרית מוקדן". האחרונה בתקריות שלפני פרוץ המלחמה הייתה תקרית גשר מרקו פולו ב-1937, שסימנה את תחילתה של המלחמה. משנת 1937 ועד 1941, נלחמה סין לבדה, ולאחר ההתקפה על פרל הרבור הפכה המלחמה לחלק מהקונפליקט העולמי של מלחמת העולם השנייה. המלחמה הסתיימה יחד עם כניעת יפן לבעלות הברית ב-1945.
[עריכה] רקע
שורשיה של של מלחמת סין-יפן השנייה נעוצים במלחמת סין-יפן הראשונה שהתחוללה בשנים 1894-1895, שבה סין, שהייתה תחת שלטון שושלת צ'ינג, הובסה על-ידי יפן, ואולצה לוותר על טאיוואן ולהכיר בעצמאות קוריאה בהסכם שימונוסקי. שושלת צ'ינג הייתה קרובה להתמוטטות כתוצאה ממרידות מקומיות ופגיעות מצד יפן, שכבר הפכה למעצמה אזורית מתקדמת. הרפובליקה הסינית נוסדה ב-1912, לאחר מרד שינהאי, שבעקבותיו נפלה שושלת צ'ינג. אלא שהרפובליקה הסינית החדשה הייתה חלשה מהשלטון הקיסרי הקודם כתוצאה מהדומיננטיות של אילי המלחמה הסינים. השאיפה לאיחוד סיני והתנגדות אפקטיבית לתקיפות מבחוץ התגלו כבלתי ישימות. היו אף מפקדים שפעלו יחד עם הכוחות החיצוניים במטרה לחזק את מעמדם בסין וכנגד מפקדים אחרים. לדוגמה, זאנג זואולין, המפקד ממנצ'וריה, שיתף פעולה בגלוי עם היפנים על-מנת לקבל סיוע צבאי וכלכלי. בראשית ימי הרפובליקה הסינית, הסתמנה יפן כאיום החיצוני המשמעותי לעצמאות הסינית. בשנת 1915 הוציאה יפן את מסמך "עשרים ואחת הדרישות", שבו הגדירה את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה בסין. לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבלה יפן מגרמניה את אזור ההשפעה הגרמני בשאנדונג. סין, לעומתה, תחת שלטון ביאנג נותרה מפולגת וחלשה מכדי להתנגד באופן אפקטיבי לפלישות מבחוץ, וזאת עד לפלישה הצפונית שבין השנים 1926 - 1928, שבוצעה על-ידי מתנגדי המפלגה הלאומית הסינית (הקואומינטנג) שבגואנגזו. הפלישה הצפונית שטפה את צפון סין ונעצרה בשאנדונג, שבה זאנג זוגצ'אנג, איל המלחמה מכוחות ביאנג, כשהוא נתמך בידי היפנים, ניסה לעצור את צבא הקואומינטנג מניסיונם לאחד את סין. מצב זה התפתח ב-1928 ל"תקרית ג'ינאן", שבה התעמת הצבא הסיני הלאומי עם כוחות יפנים. באותה שנה, נרצח המפקד הצבאי המנצ'ורי, זאנג זואולין, בשל סרובו לשתף פעולה עם היפנים. בהמשך לתקריות אלו, הצליח לבסוף צ'יאנג קאי שק, מפקד הצבא הלאומי הסיני, לאחד את סין ב-1928.
למרות האיחוד, נמשכו תקריות אלימות בין סין ויפן, וזאת בשל התחזקות הלאומנות הסינית ושאיפת הסינים להשתחרר מהכיבוש הזר. בנוסף, הפלישה הצפונית היפנית הצליחה לאחד את סין רק להלכה, ובשטח נמשכו תקריות אלימות בין אילי המלחמה המקומיים הסינים לבין יחידות צבאיות של הקואומינטנג. בנוסף, הקומוניסטים הסינים מרדו כנגד שלטון הרפובליקה המרכזי. כתוצאה, הפנה השלטון הסיני משאבים גדולים כדי לדכא את המרידות, כשהוא מקיים מדיניות של "תחילה שקט מבית, ורק אחר-כך טיפול בפלישות חיצוניות". מצב זה הקל על היפנים להמשיך את המדיניות המלחמתית שלה כנגד סין. ב-1931, פלשו היפנים למנצ'וריה מיד לאחר "תקרית מוקדן". לאחר 5 חודשי לחימה, ב-1932, נוסד באזור מנצ'וריה משטר בובות יפני, היא מנצ'וקוו, והיפנים הציבו בראשו את פו-יי, הקיסר הסיני האחרון. סין פנתה לחבר הלאומים בבקשת עזרה, ובדו"ח ליטון שהוציא חבר הלאומים גונתה יפן על פלישתה למנצ'וריה, מה שהביא אותה לפרוש מחבר הלאומים. מסוף שנות ה-20 ובמשך שנות ה-30 נקטה הקהיליה הבינלאומית מדיניות של פיוס אל מול היפנים, בעוד שהיפנים ממשיכים לראות בשטחה של מנצ'וריה כמקור מרכזי לחומרי גלם לתעשייה היפנית, כמו גם כאזור חיץ חשוב בינה לבין ברית המועצות.
התקריות המלחמתיות בין סין ליפן נמשכו גם לאחר תקרית מוקדן. ב-1932 נלחמו חיילים יפנים וסינים ב"תקרית 28 ינואר". הלחימה הביאה להסכם הפסקת אש בשנגחאי, והסינים אולצו להתפרק מנשקם בעיר. במנצ'וקוו הוכנעו יחידות עממיות של מתנדבים שקמו כתוצאה מהתסכול שנבע מחוסר הפעולה של השלטון הסיני המרכזי כנגד היפנים. ב-1933 תקפו היפנים את אזור החומה הסינית, כשאז נחתם הסכם הפסקת האש של טאנגו, שעל פיו קיבלה יפן שליטה על נפת רהה, והכוחות הסינים פורקו מנשקם בכל האזור שבין החומה הסינית לבאיפינג-טיאנג'ין. מטרת היפנים הייתה ליצור אזור חיץ נוסף, הפעם בין מאנצ'וקוו לבין ננקינג, בירת הממשל הסיני.
בנוסף, טיפחה יפן את הקונפליקטים שבין הפלגים הסינים השונים, תוך שהיא מנצלת את העובדה שלמרות שעברו מספר שנים מאז האיחוד הסיני של 1928, השלטון הסיני המרכזי שלט למעשה רק באזור הדלתה של נהר היאנגטסה, ואזורים אחרים בסין המשיכו להשלט על-ידי כוחות מקומיים. היפנים חברו לעתים קרובות עם אותם כוחות מקומיים כדי לקעקע את מאמצי השלטון המרכזי למימוש האיחוד על כל חלקי סין. היפנים אף שתלו סינים מטעמם כמושלים של אזוריים אוטונומים סיניים, והללו אכן שתפו פעולה עם יפן. מדיניות יפנית זו נקראה "תנועת צפון סין האוטונומית".
