מרטין סקורסזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מרטין סקורסזה

מרטין סקורסזה (נולד ב-17 בנובמבר 1942), במאי קולנוע ומפיק אמריקני.

[עריכה] ביוגרפיה

סקורסזה נולד בנובמבר 1942 להוריו, מהגרים מאיטליה. הוא גדל בשכונת "איטליה הקטנה" בניו יורק. משפחתו הייתה במעמד סוציו-אקונומי נמוך, ואביו עבד כגהץ בחנות בגדים. מרטין הילד היה חולני, וסבל רבות מאסתמה. הוא סיפר, כעבור שנים, שבאותם ימים בהם היה מסוגר בחדרו בעקבות התקפות אסתמה, היה מבלה שעות על גבי שעות בהתבוננות החוצה אל הרחוב וכך החל להתגבש חזונו הויזואלי יוצא הדופן, שיבוא לידי ביטוי בסרטיו. החיים ב"איטליה הקטנה" היו קשים ואלימים ורבים מחבריו של סקורסזה נהפכו לעבריינים. הוא עצמו נמשך אל הדת ונרשם ללימודי כמורה, אולם הוא הועף מהסמינר בעקבות התנהגות פרועה ומראה חיצוני מוזנח. לאחר מכן הלך בעקבות אהבתו הגדולה השנייה: הקולנוע. הוא נרשם לאוניברסיטת ניו יורק והיה תלמיד מבריק שהכל ניבאו לו גדולות. ב-1964 סיים בהצטיינות יתירה את הלימודים באוניברסיטה ועד אז הספיק לצלם כמה סרטים קצרים. הוא החל לעבוד כעורך סרטים וערך, בין היתר, את הסרט זוכה האוסקר "וודסטוק". ב-1967 החל לצלם את הפי'צר הראשון שלו "מי דופק על דלתי?". סיפור על אהבה שסופה ידוע מראש בין בריון מתבגר לבחורה שעברה אונס, על רקע רחובות "איטליה הקטנה". המוטיבים הביוגרפיים של סקורסזה, בצורת סמלי הכנסייה והדת והרחובות האלימים, מופיעים כאן בפעם הראשונה, וימשיכו לשמש רקע לרבים מסרטיו העתידיים. בסרט זה גם החל שיתוף הפעולה של סקורסזה עם הרווי קייטל שיימשך לאורך שנות ה-70. סקורסזה מעיד על סרטיו שלפני שהוא מתחיל לצלם הוא מצייר אותם. הוא מצייר את כל הסצינות, את זויות המצלמה, ולא משאיר אף דבר פתוח לאלתור. לאחר "מי דופק על דלתי?" צילם סקורסזה את "חשמלית ושמה ברתה", שגם לא זכה להצלחה והותיר את סקורסזה בשוליים. ב-1973 באה הפריצה הגדולה. סקורסזה עיבד לתסריט סיפור קצר שכתב שנים רבות לפני כן והעניק לו את השם "רחובות זועמים". היה זה מעין המשך טבעי ל"מי דופק על דלתי?", שוב כיכב הרווי קייטל בתפקיד הבריון אובד העצות, על רקע הרחובות האלימים של "איטליה הקטנה", והכנסייה שפוקחת עין על הכול מרחוק. הסיסמה של הסרט היא : אתה לא מכפר על החטאים שלך בכנסייה. אתה עושה את זה ברחוב.

סיפורו של צ'רלי (קייטל), שחולם על ניהול מסעדה, שיעניק לו דודו ג'ובאני, ראש המאפיה השכונתי. אולם ג'ובאני לא מזדרז כל כך לתת לו את מבוקשו בגלל קשריו עם ג'וני בוי, מטורף ששקוע בחובות, ובגלל קשריו הרומנטיים עם בת דודתו של ג'וני בוי, טרזה, שחולה באפילפסיה. הסיום, כמובן, עקוב מדם. אולם את ההצגה גנב הפעם מישהו אחר: שחקן צעיר בשם רוברט דה נירו, שגילם את דמותו של ג'וני בוי המטורף. משחקו היה כה כובש וכה מרהיב, עד שרוב תשומת הלב שהופנתה לסרט, הופנתה אליו בגללו. "רחובות זועמים" הוקרן בפסטיבל קאן וזכה למחמאות גם מצד הצופים וגם מצד המבקרים. אמנם הסרט היה בסופו של דבר כישלון, אך הוא כיסה את הוצאותיו האפסיות (חצי מליון דולר) ופתח בפני סקורסזה שער לתעשיית הקולנוע של הוליווד. ב-1974 עשה סקורסזה פנייה חדה, וצילם סרט פמיניסטי בשם "אליס לא גרה כאן יותר" בכיכובם של אלן בורשטיין וכריס כריסטופרסון.

בינתיים התגלגל לידיו של סקורסזה תסריט שכתב פול שריידר על אודות נהג מונית שמתדרדר למצב פסיכוטי. הוא היה להוט לביים את הסרט, וללהק את דה נירו לתפקיד הראשי, אולם לא נמצא לסרט מימון. הוא היה אלים מדי, קודר מדי, והגיבור שלו היה זועם מדי. שני דברים הביאו בסופו של דבר את המימון הדרוש: אלן בורשטיין זכתה באוסקר על הופעתה ב"אליס לא גרה כאן יותר" וגם דה נירו זכה באוסקר על הופעתו ב"הסנדק 2". הסרט "נהג מונית" צולם במשך פרק זמן קצר בקיץ 1975, ועמד לחולל מהפכה בתעשיית הקולנוע בכל הקשור לאלימות על המסך. שריידר כתב את התסריט בהשראת נסיון התנקשות כושל של מטורף במושל אלבמה, ובהשראת סרטיו של רובר ברסון "הנידון למוות ברח" ו"הכייס". סקורסזה צילם סרט בעל מחוות רבות לסרטים שאהב: סרטי פילם נואר, ובעיקר סרטיו של ז'אן לוק גודאר "וויקאנד", "פיירו המשוגע", "עד כלות הנשימה" ו"הבוז". אין ספק שסצינת הטבח בסוף הסרט היא אחת המחרידות ביותר שנראו על המסכים, בעיקר בגלל הריאליזם שבה. סקורסזה אמר עליה: "אני אוהב את הרעיון של קילוחי דם. זה מזכיר לי... חי אלוהים, זה מזכיר לי... זה כמו טיהור, אתם יודעים, מזרקות של דם. אבל זה גם משהו ריאליסטי. הבחור ששם את הדם, אמרתי לו לשים עוד קצת, הוא אמר שזה יהיה יותר מדי, אמרתי שזה בסדר." דמותו של דה נירו בסרט מהפנטת כאשר רואים כיצד הוא מתדרדר פעם אחר פעם לטירוף. זוהי אותה דמות שהוא משחק בכל סרטיו של סקורסזה: אדם שנע על התפר שבין שפיות לטירוף והטירוף מנצח אותו פעם אחר פעם. הסצינה בה הוא עומד מול המראה ואומר: “You Talking To Me?” היא אולי הסצינה הידועה ביותר בתולדות הקולנוע. הסרט זכה לפופולריות עצומה והדיון על האלימות שבו העסיק את כל אמריקה.

ב-1977 עשה סקורסזה את "ניו יורק, ניו יורק", שהוא, כהגדרתו,"מחזמר שהוא אנטי מחזמר". זוהי הצדעתו של סקורסזה לסרטים המוזיקליים של הוליווד עליהם הוא גדל. בסרט זה הוא מיזג את הליטוש אל הוליווד הקלאסית עם החיספוס והריאליזם של סרטיו הקודמים והתוצאה מפתיעה. הסרט לא זכה להצלחה, וסקורסזה הלך ושקע בעולם הסמים. הוא האמין שמותו קרוב, וכשרוברט דה נירו הציע לו לעשות את "השור הזועם" הוא אימץ את כל כוחותיו על מנת ליצור את סרטו הגדול ביותר, ושהאמין שגם יהייה האחרון.

ב-1980 יצא "השור הזועם". סיפור עלייתו ונפילתו של ג'ייק לה מוטה, אלוף העולם באיגרוף. הסרט נעשה על פי ספרו האוטוביוגרפי. ניו יורק שוב חוזרת להיות עיר אלימה ואכזרית, שמצולמת בשחור ולבן כהומאז' לסרטי הפילם נואר. דה נירו, אולי בתפקידו הגדול ביותר, מגלם אדם שיצריו המטורפים מונעים ממנו פעם אחר פעם להגיע לפיסגה ולחיות בשלום עם הסובבים אותו, עד לנפילה הכואבת. דה נירו זכה באוסקר על משחקו, אולם סקורסזה לא זכה בכלום.

ב-1981 ניסה בחור מעורער בנפשו לרצוח את הנשיא רייגן, בטענה שהושפע מ"נהג מונית". הפרשה השפיעה קשה על סקורסזה והוא שוב שקל לפרוש מתעשיית הקולנוע, אולם לבסוף החליט להשאר וב-1982 יצר את "מלך הקומדיה". בהמשך שנות ה-80 יצר את הסרט הסוריאליסטי הנפלא על ניו יורק, "שגעון של לילה". ב-1986 עשה את "צבע הכסף" בכיכובם של פול ניומן וטום קרוז, וב-1988 את הסרט השערורייתי "הפיתוי האחרון של ישו" שהוחרם על ידי הכנסייה ועל ידי ארגונים נוצריים שונים.

ב-1990 חזר לטריטוריות הישנות והידועות שלו עם "החבר'ה הטובים", סרט מאפיה, שאהוב במיוחד על מעריציו האדוקים. שוב משחק דה נירו את המטורף שמערער את סביבתו. גם רבים משחקני הסופרנוס העתידיים משחקים בסרט הזה. הוריו של סקורסזה מבליחים אף הם להופעות אורח קצרות, והסרט, שמציג שוב את חזונו הויזואלי יוצא הדופן של סקורסזה, הפך לקלאסיקה מיידית ולאחד מסרטי המאפיה הטובים שנעשו. שנה מאוחר יותר עשה סקורסזה חידוש ל"פסגת הפחד" של ג'יי לי תומפסון, עם דה נירו בתפקיד הראשי, של אסיר משוחרר שיוצא לנקום בעורך דינו (ניק נולטי). היה זה סרטו הקופתי ביותר של סקורסזה עד לשנה זו.

ב-1993 יצר את "עידן התמימות", שזכה להצלחה רבה, הן אמנותית והן מסחרית. ב-1995 יצר את "קזינו", שמיחזר, פחות או יותר, את ההישגים של "החבר'ה הטובים". סרטו הבא "קונדון" מ-1997, היה שיפור משמעותי, אך נכשל בקופות. ב-1999 יצר, את "לגעת במוות", שהיווה המשך רעיוני ל"נהג מונית". את התסריט כתב פול שריידר, וניקולס קייג' היה השחקן הראשי. אך זה לא עזר לסרט להצליח בקופות.

ב-2002 חזר סקורסזה לעניינים עם "כנופיות ניו יורק". היה זה הסרט הראשון שבו שיתף פעולה עם לאונרדו די קפריו, שיתוף פעולה חדש ומסקרן. הסרט הציג אלימות קשה בימיה הראשונים של ניו יורק, כשכנופיות נלחמו על טריטוריות ביניהן. סקורסזה חלם על עשיית הסרט הזה במשך 20 שנה, ולצורך עשייתו הועמד לידיו התקציב הגדול ביותר בקריירה שלו. הסרט לא היה הצלחה גדולה אך כיסה את עלויותיו, וסקורסזה זכה בפרס גלובוס הזהב על בימויו. אולם בטקס פרסי האוסקר שוב לא עמד לו מזלו.

ב-2004 יצא סרטו "הטייס", אפוס מרהיב על אודות הווארד יוז, הגאון המוזר, שרשם הישגים רבים בתחום הקולנוע והתעופה. זהו אחד הסרטים הגדולים ביותר של סקורסזה מבחינה ויזואלית. הביקורות היו חיוביות ברובן, והסרט גם הצליח בקופות. הסרט היה מועמד ל-11 אוסקרים, ובכללם פרס הבימוי לסקורסזה. אולם גם בטקס זה הפסיד סקורסזה, הפעם לקלינט איסטווד.

ב-2005 ביים סרט דוקומנטרי על בוב דילן, "אין דרך הביתה", ובד בבד החל לעבוד על סרט מאפיה חדש שנקרא "השתולים", בכיכובם של לאונרדו די קפריו, ג'ק ניקולסון ומאט דיימון. הסרט יצא לאקרנים באוקטובר 2006, והיה לסרט המצליח ביותר של סקורסזה בקופות, בד בבד עם הצלחתו הביקורתית המרשימה. הסרט זיכה את סקורסזה, לראשונה, בפרס אוסקר בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר, ואף זכה בקטגורית הסרט הטוב ביותר.