נובלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נובלה (מאיטלקית: novella) היא סוגה ספרותית מרכזית בספרות הפרוזה. נובלה מוגדרת בעיקר לפי אורכה: היא ארוכה מסיפור קצר וקצרה מרומן. לצורך פרס הוגו ופרס נבולה, הפרסים היוקרתיים ביותר בתחומי ספרות המדע בדיוני והפנטזיה, נובלה מוגדרת כיצירה שאורכה 17,500 מילים עד 40,000 מילים.

נובלה היא לרוב סיפור קצר ומרוכז, שעלילתו מתרחשת במקום אחד, נמשכת לאורך תקופת זמן קצרה וסובבת סביב ציר מרכזי אחד.

התפתחות הנובלה כז'אנר ספרותי החלה בימיה הראשונים של תקופת הרנסאנס באירופה, בידי סופרים צרפתים ואיטלקים. הבולט מביניהם היה ג'ובאני בוקאצ'ו, שספרו הדקאמרון הכיל כ-100 יצירות ספרותיות שונות הנחשבות כאבות היסוד של הסוגה. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 החלו להיווצר קווים וחוקים סגנונים קבועים לטיב הנובלה, בעיקר בספרות הגרמנית.

נובלות משמשות לעתים כבסיס ליצירות ארוכות ומפותחות יותר, בעיקר בתחומי המדע הבדיוני והפנטזיה. לדוגמה אפשר למנות את את יצירתה של ננסי קרס,"קבצנים בספרד", שפורסם בהתחלה כנובלה ולאחר מכן הורחב לרומן. דוגמאות נוספות לטכניקה זו אפשר למצוא אצל רוג'ר זילאזני, אורסולה לה-גווין, אן מק'קאפרי ועוד.

בספרות העברית ראוי להזכיר בין השאר את ש"י עגנון, שמספר רב מיצירותיו נחשבות לנובלות, בין השאר "סיפור פשוט", "עידו ועינם", "תהילה" ו"עד עולם".