ניסוך המים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניסוך (יציקת) המים, מצווה שהתקיימה בתקופת בית המקדש בימי חג הסוכות בבוקרו של כל יום מימי החג. מצווה זו אמנם לא מוזכרת בתורה, אך על פי המסורת היא "הלכה למשה מסיני". עם זאת, מצאו חז"ל רמז לניסוך המים בפרשת פנחס בשינויי אותיות קלים בין הפסוקים הכמעט זהים לקורבנות הימים השונים של סוכות, אשר יוצרים יחדיו את הצירוף "מים".
בגמרא במסכת סוכה מתוארים נסיונות של הצדוקים לבטל מצווה זו, ואף מתואר מקרה בו כהן צדוקי ניסך את המים על רגליו במקום על המזבח על מנת לבזות את המצווה. תגובת העם הייתה קשה ביותר - "רגמוהו כל העם באתרוגיהן". בשל המחלוקת הזו, נקבעה מצוות ניסוך המים בפומביות ובחגיגיות רבה - כדי לשלול את דעתם של הצדוקים.
את המים ניסכו על גג המזבח ליד קרנו הדרומית-מערבית, לתוך מעין ספל מיוחד לכך. מהספל ירדו המים דרך נקב שעבר משם דרך המזבח לשיתין (כלומר, היסודות. למעשה הכוונה לתהום). הניסוך נעשה בחג הסוכות שבו מתפללים ונידונים על המים - הגשמים של החורף של אותה השנה. שאיבת המים ממעיין השילוח (גיחון), נעשה בסיומה של שמחת בית השואבה, שהייתה גם כן בפומביות ובחגיגיות רבה. השאיבה הייתה מלווה בכלי נגינה רבים, בחצוצרות ובשופרות. השער שדרכו הביאו את המים לניסוך נקרא על שמם "שער המים".
טעם הניסוך הוא להראות ביטחון בקב"ה. בסוף הקיץ, בדיוק לפני תקופת הגשמים, מצווים עם ישראל לשפוך את שארית המים שנותרו להם לתהום, להראות שהם סומכים על ה' שיוריד גשמים, שהכל בידו.
התנועה לכינון המקדש, הפועלת להשבת עבודת המקדש בימינו, קיימה במשך מספר שנים את מצוות ניסוך המים, על פי הדעה שניתן לבצע את הניסוך במקום המזבח גם אם אין מזבח. אולם בשנים האחרונות, גם כשניתנת אפשרות ליהודים לעלות להר הבית, בודקים היטב בכליהם שלא יעלו איתם תשמישי קדושה ועל כן לא ניתן לקיים את מצוות ניסוך המים.
