סאלח שבתי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סאלח שבתי הוא סרט קולנוע ישראלי, בבימויו של אפרים קישון ובכיכובו של חיים טופול, שהפך מאוחר יותר למחזמר.
קטעים מהסרט צולמו בפנימיית הכפר הירוק, וחלקם במעברה שהייתה קיימת מול הפנימייה.
"סאלח שבאתי" החל כסדרת מערכונים שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל בשנות החמישים. על בסיס המערכונים יצר קישון סרט קולנוע בהפקתו של מנחם גולן, בו כיכב חיים טופול ובתפקידים קטנים יותר שיחקו גם זהרירה חריפאי, גילה אלמגור, אריק איינשטיין ושייקה לוי. הסרט הוקרן לראשונה בארץ בשנת 1964 וזכה להצלחה קופתית כבירה במושגים של אותם ימים. הוא שווק לחו"ל, הצליח גם בבתי הקולנוע בארצות הברית, זכה בשני פרסי גלובוס הזהב ואף היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
בשנת 1988 עיבד קישון את "סאלח שבתי" למחזמר בתיאטרון "הבימה", בו כיכב השחקן זאב רווח, שגם הוא זכה להצלחה רבה בקרב הקהל. השיר מתוכו, "אח יא-רב" (חפר / הירש), הפך ללהיט גדול בביצועו של רווח.
העלילה של הסרט והמחזמר מתרחשת בשנות החמישים לאחר הקמת המדינה, ומראה בצורה סאטירית את מה שהתרחש באותם זמנים, על קשיי העלייה והקליטה של עדות המזרח ויחסם של ילידי הארץ אליהם, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית בארץ והפוליטיקה הישראלית הלא נקיה - כל זאת דרך דמותו של סאלח, עולה חדש שהגיע ארצה עם משפחתו ונאלץ להסתגל במהירות להווי החיים הישראלי.
את ההשראה לדמותו של סאלח שאב קישון מעולה חדש ממרוקו, שהוא ומשפחתו התגוררו עמו בצריפון במעברת "שער עלייה" בחיפה, בשנת 1949. שמו של סאלח הוא סימבולי ומרמז בהומור קישוני על הביטוי "סליחה שבאתי", כדוגמת הביטוי "סליחה שאני חי" (לאחר מלחמת ששת הימים הוציא קישון ספר הומוריסטי בשם "סליחה שניצחנו").
[עריכה] עלילה
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
הסרט מספר על סלאח שבתי, עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה עליהם) בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, שנות ה-50 המוקדמות. עם הגיעו ארצה נזרק סלאח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידאולוגי. עם התקרבות הבחירות אנשי המפלגות השונות מציעים לו אינסוף תפקידים ומותרות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שהוא יארגן את כל המעברה להצביע עבורם. אבל סלאח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ובסוף הוא מנצח אותה וזוכה לשיכון חדש.
[עריכה] ביקורת
למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על האיכות ועל דרך הצגת הדמויות בו.
טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה, שזהו סרט מסחרי ירוד שרמתו היא כשל סרטוני פרסומת, עם כישורי משחק ותסריט דלים. קישון העיד שגולדה מאיר הורתה לא להוציא את הסרט מחוץ לגבולות המדינה, אך לאחר הצלחתו בארצות הברית והפרסים שזכה בהם- היא חזרה בה. הסרט נחשב כראשון בסוגה שכונתה מאוחר יותר "סרטי בורקס". הוא כלל את עיקר הארכיטיפים העלילתיים ששימשו לאחר מכן ברוב סרטי הבורקס: התנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח להערים על השליטים האשכנזים.
בשנים האחרונות הועלתה מצד מבקרים שונים טענה, כי "סאלח שבאתי" מציג את דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטראוטיפית ונלעגת, דמות של חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שונות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחרים. יחד עם זאת, יש לציין כי הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ ה"צברים", ומתארם כיהירים ואטומים כלפי העולים וכל מי שאינו נמנה עם חברתם. קישון העיד שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כנגד הפוליטיקאים ואנשי השלטון ודרך יחסם לאדם הפשוט.
גם המחזמר שהועלה בשנות השמונים, זכה לביקורות לא מחמיאות מצד מבקרי התיאטרון. במיוחד נמתחה ביקורת על הדיאלוגים הגסים לטענתם, ועל הנצחת הסטריאוטיפים שבו.
