עירוב תחומין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עירוב תחומין הוא תקנה דרבנן המגדילה את מרחק ההליכה המותר על פי תחום שבת בשבת, יום טוב, ויום הכיפורים, מ-2,000 אמה מחוץ לישוב (כ-960 מטר), למרחק כפול של 4,000 אמה. העירוב הוא הנחת לחם או מזון בכמות המספיקה לשתי סעודות (לכל משתתף בעירוב), במרחק של 2,000 אמה מן היישוב בו מניח העירוב מתגורר.
המונח עירוב משמעו ערבוב, והוא מציין את ערבוב 2,000 האמה המותרים לפני הנחת העירוב, עם ה-2,000 אמה הנוספים.
ההיגיון מאחורי העירוב, הוא שהאדם קובע את מקום המגורים שלו במקום בו הונח העירוב, וכך מאפשר לו ללכת אלפיים אמה ממקום הנחת העירוב לכל רוח. כתוצאה מכך נאסר על מניח העירוב ללכת מחוץ לישוב לכיוון ההפוך, מאחר והוא מתרחק יותר מאלפיים אמה ממקום העירוב.
למרות האמור מניח העירוב יכול ללכת בכל היישוב בו הוא מתגורר, גם למרחק גדול מאלפיים אמה ממקום העירוב, אם היישוב מוקף גדר או עירוב של צורת הפתח, או אם מניח העירוב סעד או לן בישוב.
את העירוב יש להניח לפני כניסת השבת. ניתן להניח את העירוב באמצעות שליח. העירוב לא חייב להישאר במקומו כל השבת (או החג) וניתן לאכול אותו (או ביו"ט, לקחת אותו)לאחר בין השמשות.
המניח מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מצות עירוב. ואומר: בעירוב זה יהיה מותר לי (בשליח: שמו של המשלח) ללכת מחר ממקום זה אלפים אמה.
[עריכה] עירוב ברגליו
נוסף לעירוב בפת או במזון המותר לצורך מצוה בלבד, יכול אדם לערב ברגליו, כלומר ללכת ולעמוד עם כניסת השבת במקום בו הוא רוצה לקנות שביתה, וכך לאפשר לו הליכה של אלפיים אמה לכל כיוון ממקום העירוב.
