עמוס קינן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עמוס קינן (נולד ב-2 במאי 1927), סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי.

עמוס קינן נולד בתל אביב בשם "עמוס לוין", התחנך בביתו של אב שהיה מיוצאי גדוד העבודה ולמד בבית החינוך של זרם העובדים. בצעירותו הצטרף ללח"י. למד תנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים. נלחם במלחמת העצמאות ונפצע בה. עוד לפני מלחמת העצמאות נקשר לתנועת הכנענים ולכל אורך דרכו הספרותית והאמנותית ניכרת השפעת אידאולוגיה זו. ביטוי רחב לה נתן בספרו "שושנת יריחו - ארץ ישראל: סביבה, זהות, תרבות" (זמורה, ביתן, דביר, 1999).

כתב טורים פובליציסטיים וסאטיריים. בשנים 1950 - 1952 כתב את הטור הסאטירי "עוזי ושות'" בעיתון "הארץ", כממשיכו של בנימין תמוז, שכתב טור זה לפניו. מאמריו והסאטירות שלו היו פורצי דרך והשפיעו על סגנון הכתיבה הישראלית. לאחר מכן, במשך שנים, כתב ב"ידיעות אחרונות" טור סאטירי שבועי, בעמוד המרכזי של המוסף לשבת, לצד מאמריו של בועז עברון והמקאמה השבועית של חיים חפר. כתיבתו עוסקת בעיקר בקשר אל אדמת ארץ ישראל, אל נופה ומראותיה, אך באופן עקבי היה קינן בעד פשרה טריטוריאלית, והחל משנת 1967 היה בין הראשונים אשר התנגדו לשליטה הישראלית ביהודה ושומרון וברצועת עזה. ב-1970 היה ממקימי "המועצה לשלום ישראל - פלסטין", וזאת כאשר הביטוי "פלסטיני" עדיין נחשב לביטוי קיצוני, וכאשר מעטים בלבד דיברו על הידברות עם הפלסטינים. באופן עקבי היה בין מתקיפי הממסד הישראלי לדורותיו, הן הממסד של מפא"י בשנותיה הראשונות של המדינה, ולאחר מכן יורשיו. קינן תומך בשינוי חברתי, ונחשב לאיש שמאל.

כתיבתו הסאטירית של קינן הצטיינה בחריפותה ובעיקר כיוון חיציו כנגד הממסד הדתי והכפייה הדתית. בערב שבת, 20 ביוני 1952 נזרקה פצצה אל מרפסת דירתו בתל אביב של שר התחבורה הדתי, מטעם מפלגת המזרחי, דוד צבי פנקס. פתיל הפצצה הוצת אך כבה בעת שפגע בקיר. למחרת היום, במוצאי שבת, בשעת לילה מאוחרת נזרקה פצצה נוספת לדלת דירתו של השר ונגרם נזק רב לדירה, אך השר ובני ביתו לא נפגעו. המשטרה עצרה את עמוס קינן, את שאלתיאל בן יאיר, וכן את ויליאם (וילי) שטיינר בחשד שהם הטילו את הפצצות, כמחאה על התקנה שהשביתה את תנועת המכוניות הפרטיות בישראל בשבתות. קינן ובן יאיר הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי. להגנתם טענו כי הזדמנו למקום המעשה, לאחר שקינן קיבל ידיעה אנונימית כי עומד להתרחש בו אירוע מעניין. השופט המחוזי קיבל את גירסת הנאשמים וזיכה את שניהם. למרות הזיכוי פוטר קינן מן "הארץ".

בתיסכולו מן הפיטורים עזב קינן את המדינה ויצא לפריז ושהה בה תשע שנים (בתקופה זו כתב עבור "העולם הזה" מדור בשם "הסכין המשוטטת").בפריז אף נקשר לסופרת הנודעת כריסטייאן רושפור, מחברת "מנוחת הלוחם", ויש הטוענים כי הושפע ממנה בכתיבתו. עם שובו החלה תקופת כתיבתו ב"ידיעות אחרונות", שארכה למעלה משלושים שנה. בשלב מסוים פרש מן העיתון לטובת הוצאת עיתון עצמאי בשם "ציפור הנפש", שיצא, בעריכתו של דן בן אמוץ, ובשיתוף כותבים נוספים כחיים חפר ובועז עברון, למשך שבועות ספורים בשנת 1964. לאחר כשלון העיתון, שב לכתוב ב"ידיעות אחרונות".

קינן כתב ספרים רבים, ותרגם ספרים רבים לעברית. "הדרך לעין חרוד", הוא ספרו המצליח ביותר, דיסטופיה העוסקת במדינת ישראל הנשלטת על ידי חונטה צבאית רצחנית ובה פעיל מחתרת מנסה למצוא את דרכו אל עין חרוד החופשית. הספר הוסרט בהפקה בינלאומית, בשנת 1990. בספרו "שואה 2" הוא חוזה תחזית פסימית לגבי עתידה של מדינת ישראל. ספרו "שושנת יריחו" הינו ספר עיון (לרוב כתיבתו הינה בדיונית), הלוקח את הקורא למסע אישי בנופי ארץ ישראל, כפי שרואה אותה קינן, בראייתו הייחודית, שיש בה מן האידאולוגיה הכנענית.

כמחזאי, כתב קינן מספר מחזות, בין היתר את המחזה "האריה", אותו העלה בפריז. חמישה ממחזותיו הועלו על הבמה, אולם מחזהו "חברים מספרים על ישו" נפסל להצגה על-ידי ההמועצה לביקורת סרטים ומחזות בשנת 1972. הפסילה אושרה על-ידי בית המשפט העליון בנימוק כי המחזה פוגע ברגשות הנוצרים. המחזה הועלה במשך תקופה קצרה לאחר מכן בשינויי נוסח קלים כ"חברים מספרים על ספרטקוס". כן כתב את התסריט לסרטו האוונגארדי פורץ הדרך של אורי זוהר, "חור בלבנה" (1965). כן השתתף כשחקן בסרט "אורח בעונה מתה" של הבמאי משה מזרחי (1970).

קינן הוא גם משורר, צייר ופסל; ציוריו עיטרו במשך זמן רב את טורו האישי בידיעות אחרונות ואת ספריו. פסליו מוצגים במוזיאון התעשייה בתפן כמו גם במקומות אחרים.

קינן הוא בעלה של חוקרת הספרות נורית גרץ ואביהן של הזמרת רונה קינן ושל העיתונאית שלומציון קינן (שמה נתן השראה לאריאל שרון בבחירת שם הרשימה עמה התמודד בבחירות לכנסת בשנת 1977 - מפלגת שלומציון).

סכסוכו המתוקשר של קינן עם ידידו, השותף לדרכו דן בן אמוץ, הסתיים בפיוס פומבי, סמוך למותו של בן אמוץ.

קינן תרגם ועיבד למחזה את ספרו של ירוסלב השק החייל האמיץ שווייק, שהוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1995, כהפקה חדשה להצגתו של תיאטרון "האהל" משנת 1936. לאחר פרשת החשדות בעניין מעורבותו בהטלת הפצצה, משהופסקה עבודתו בעיתון "הארץ", היה קינן מבין הכותבים של חוברות "טרזן" בעברית, שנתחבבו על בני הנוער בשנות החמישים, על מנת להמשיך ולהתפרנס מכתיבה. בכתיבת החוברות השתמש קינן בשם העט "יובב".

קינן כתב אף מערכונים ופזמונים, אשר בוצעו, בין היתר, על ידי אריק לביא, להקת "החלונות הגבוהים", להקת "אחרית הימים" וחברי שלישית "הגשש החיוור". בין הפזמונים המוכרים שכתב - "האהבה הראשונה", "בית הערבה", "למה לא אמרת לי", "פתחי לי את הדלת" ו"שיר סתיו".

קינן הוא בעל סגנון כתיבה ייחודי, העברית שלו "רזה", מדויקת וללא מליצות. כסטיריקן הינו חריף ועוקצני והוא מרבה לשחוט "פרות קדושות". יחד עם זאת קינן הוא אסתטיקן המוקיר את החיים הטובים. שנים רבות היה מבקר המסעדות של "ידיעות אחרונות", תחת שם העט "לוקולוס". את עיקרי השקפתו בעניינים אלה העלה על הכתב ב"ספר התענוגות".

בשנת 1994 זכה קינן בתואר עמית כבוד של בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה. בראשית 2007 נפתחה תערוכה חדשה מיצירותיו של קינן במוזיאון קיבוץ הזורע.