פדאיון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפדאיון (בערבית: الفدائيّون - "מחרפי נפשם") היו קבוצות של מחבלים פלסטינים. בהיסטוריה המודרנית של ארץ ישראל, המונח מתייחס לקבוצות שונות שפעלו בתקופות שונות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה בראשית השלטון הבריטי בארץ, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה".
בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות היו פלסטינים שנשלחו על ידי מדינות ערב לפגוע במדינת ישראל ובתושביה וכינו את עצמם באותו שם.
ראשיתן של הקבוצות היה במסתננים מקרב הפליטים הפלסטינים שניסו לחדור לישראל על מנת לחזור לבתיהם או על מנת להציל משהו מרכושם, מיד לאחר מלחמת העצמאות. הפעולות התמימות הראשונות התחלפו החל משנת 1950 בפעולות שנהיו אלימות יותר ויותר וכללו רצח של תושבים באזורי הספר.
לאחר פעולת התגמול חץ שחור הפכו קבוצות אלו ליחידה מצרית של מגויסים פלסטינים אשר גויסו ברצועת עזה. היחידה הזו הייתה כפופה באופן מנהלי לדיביזיה בעזה.
אנשיה של היחידה ביצעו סידרה של חדירות לישראל בין השנים 1955-1956. חלקם הופעלו מתחום ירדן. רבים מאנשיה נהרגו במהלך מבצע קדש שהביא להפסקת פעולתן.
