פקח בן רמליהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פקח בן רמליהו מלך על ממלכת ישראל בשנים 735/4 עד 733/2 לפנה"ס.

פקח בן רמליהו
למנין:	מלך ישראל התשעה עשר
תקופת מלכות:	734לפנה"ס - 732 לפנה"ס
משך מלכות:	שנתיים
קודמו:	פקחיה
המלך שאחריו:	הושע בן אלה
נביאי תקופתו:	ישעיהו

[עריכה] פקח בן רמליהו ובריתו עם רצין מלך ארם-דמשק

הנתונים הכרונולוגיים במקרא על תקופת מלכותו של פקח, מוסרים שהוא מלך 20 שנה: "בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לַעֲזַרְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים שָׁנָה" (מל"ב טו,כז). אולם ביקורת הנתונים מעלה שאין הם מדויקים, ולכל היותר מלך פקח כ-4-5 שנים: פקח צריך היה לעלות לכס סמוך לשנת 734, סמוך למסעו הראשון של תגלת פלאסר השלישי לארץ ישראל (734), והוא סולק מהכס לא יאוחר מ-732.

בדמשק שלט באותה העת רצין, שהשתייך לשושלת חזאל. דמשק, שנפגעה קשות בימי ירבעם השני, התאוששה לזמן קצר בימי רצין לאחר מות ירבעם ב' (או בסוף ימיו) בעקבות המשבר שעבר על ממלכת ישראל. רצין נזכר ברשימת משלמי המס לאשור, ונראה שלא השתתף במסגרת הקואליציה נגד אשור, אלא העדיף בדומה למנחם מלך ישראל לשלם מס. אין לדעת באיזו מידה הייתה כבר אז הבנה משותפת בין רצין לבין מנחם, וגם לא בין רצין לפקח. אך ברור הוא שלשתי הממלכות היה אינטרס לבלום את עוצמתה של יהודה ולרכוש מידיה שנית את השטחים שכבשה בעבר הירדן (עד בני עמון) ובצפון אפרים. לפי המקרא פעלו רצין ופקח בעצה אחת. לחצם של רצין ופקח החל ככל הנראה כבר בימי עוצרותו של יותם תחת שלטון עוזיהו:

פרשת המצור על ירושלים סתומה. לפי ספר מלכים נראה שרצין ופקח שיתפו פעולה נגד יהודה, ודחקו את אחז להתגוננות בירושלים, אך לא הצליחו להכניעה. אי-יכולת הצרים ללכוד את ירושלים עולה במפורש גם מדברי ישעיהו ז,א: "וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ". דבר זה עולה גם מהתאור בדברי-הימים, אלא ששם ישנם פרטים נוספים אודות המכה הגדולה שהוכה אחז:

בהמשך מספר הכתוב על עודד הנביא שיצא ועורר את ישראל להחזיר את השביה, ושדבריו זעזעו כמה מן הישראלים והללו הביאו להחזרת השביה:

[עריכה] פרטים נוספים מספר ישעיהו בנבואותיו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ. יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר. נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל (ישעיהו ז,ג-ו).

מהפסוק האחרון עולה שרצין ופקח תכננו להמליך על ירושלים מלך מטעמם - את בן-טבאל.

תגלת פלאסר השלישי עלה באותה עת על ארם וישראל, וקשה לוודא האם בקשת אחז ממלך אשור היא זו שהניעה אותו לצאת נגד דמשק בשנת 733, או שבלאו-הכי התכוון לחזור לאזור זה ולשבור סופית את כוחה של דמשק מתוך מטרה לחזק את שליטתו בסוריה. מסתבר יותר שבקשת אחז לכל היותר החישה את תגובת מלך אשור, ואילו טיב פעולותיו נגד דמשק וישראל - שכללו ביטול עצמאותה של דמשק ושל חלק מישראל (הגליל) וסיפוחם כפחוות לאשור - מלמדת שדמשק וישראל, שקודם נכנעו לו ושלמו לו מס, חזרו וחטאו נגדו (אם כי חטא זה לא פורש במקורות). מסתבר ששליטי האזור לא ייחסו חשיבות רבה לתוצאות המדיניות של המסע הקודם של תיגלת-פלאסר, המסע ב-734, אולי מחמת חוסר הערכה נכונה את התמורה שחלה במדיניותו של תיגלת-פלאסר בהשוואה לקודמיו, והניחו בטעות כי גם הפעם, כבעבר, יסתפק מלך אשור בתשלום מס (חד פעמי) ושאין לראות בכניעה הזמנית כניעה לטווח ארוך. כתוצאה מכך הפרו רוב השליטים של האזור את שבועתם לתיגלת-פלאסר ברגע שצבאו התרחק מהאזור. עם זאת, אין כל הצהרה אשורית מפורשת על חטאם של רצין ופקח נגד תגלת פלאסר.

כך או כך, ב-733 חזר תגלת פלאסר לאזור כאשר עיקר המאמץ הופנה כלפי ארם-דמשק. המלחמה נגד דמשק הסתיימה ב-732 עם כיבושה המוחלט, ביטול עצמאותה והפיכתה לפחווה אשורית. מתבליט אשורי שבו מתוארת המלחמה על עשתרות אשר בבשן, ומכתובת של תגלת פלאסר מכלח ניתן ללמוד כי המסע והארגון-מחדש שבא בעקבותיו הגיעו עד קצה גבולה הדרומי של ממלכת ארם-דמשק ("ארץ חזאל"), שהשתרעה בתקופה זו עד העיר (רמות?) גלעד. מידיעה שהשתמרה בדברי הימים ניתן להבין שצבאו של תגלת פלאסר הרחיק בעבר הירדן עד לאזור ההתישבות הישראלית: "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דה"א ה,כו).

ממלכת ישראל עצמה גם היא נפגעה קשות מידו של מלך אשור: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה" (מל"ב טו,כט).

מספר המוגלים מן הגליל, לפי מקורות אשוריים היו 13,520. מסתבר, שחומרתן של אירועים אלו המחישו לאנשי ממלכת ישראל את כשלונה של המדיניות האנטי-אשורית שנקט בה פקח, והם הדיחו אותו מהכס והמליכו עליהם את הושע בן אלה.

ידיעה על כך קיימת בספר מלכים: "וַיִּקְשָׁר קֶשֶׁר הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה עַל פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תָּחְתָּיו בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּה" (מל"ב טו,ל). וגם במקורות אשוריים:

"את ארץ בית עמרי... כל תושביה [עם רכושם אל] ארץ אשור נשאתי. את פקח מלכם סלקו ואת הושע מניתי למלוכה עליהם. 10 ככרות זהב... ככרות כסף כמס קבלתי מהם והבאתי [לארץ אשור].

מהטקסט האשורי עולה שמלך אשור אישר (או אף יזם) את החלפתו של פקח בהושע, והוא לא כבש את שומרון עצמה משום שנכנעה לו ושלמה מס. במקורות האשוריים אין אישור מפורש לכך שהגליל נקרע מישראל והפך לפחווה אשורית.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• פקח בן רמליהו, באנציקלופדיה של מקראגשר

מלכי ישראל ושנת עלייתם לכס המלוכה
ירבעם -	נדב -	בעשא -	אלה -	זמרי -	תבני -	עמרי -	אחאב -	אחזיה-	יורם
928	907	906	883	882/1	882/1	882	871	852	851
יהוא -	יואחז -	יואש -	ירבעם השני -	זכריה -	שלום -	מנחם -	פקחיה -	פקח -	הושע
842	814	800	784	748	748	747/6	737/6	735/4	733/2