פרס ספיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פרס ספיר הוא פרס שמעניק "מפעל הפיס" אחת לשנה לספר בתחום הספרות היפה. הפרס הוא חלק ממפעלי התרבות של "מפעל הפיס", שהוא מונופול הימורים שנמסר על ידי המדינה למרכז השלטון המקומי. הפרס נושא את שמו של פנחס ספיר, שר האוצר המנוח, והוא הוענק לראשונה בשנת 2000.

[עריכה] כללי הענקת הפרס

חבר השופטים מורכב מאנשי ספרות בולטים, שבחלקם מתחלפים מדי שנה, ושמותיהם נותרים חסויים עד להכרזת הזוכה בפרס. השופטים בוחרים תחילה חמישה ספרים שפורסמו בשנה האחרונה כמועמדים סופיים לפרס, מתוך רשימה של ספרים שמגישות להם הוצאות הספרים הגדולות על פי שיקוליהן. מתוך החמישה נבחר כעבור מספר שבועות הזוכה, ושמו מתפרסם בשבוע הספר העברי.

פרס ספיר, שהתקנון שלו מבוסס על מתכונת פרס ה"בוקר מאן" הבריטי, הוא הפרס הספרותי בעל הערך הכספי הגבוה ביותר המוענק בישראל. בשנת 2005 היה גובה הפרס לזוכה 150 אלף שקל, ולכל אחד מארבעת המועמדים הנותרים מוענק פרס בסך 25 אלף שקל. בנוסף זכאי הזוכה במקום הראשון לתרגום של ספרו לשפה כרצונו.

בשנת 2003 נפסלה מועמדותו של אתגר קרת, לאחר שהתברר שתקנון הפרס דרש שבספר המועמד לפרס יהיו לפחות 60,000 מילים, וספרו של קרת, אניהו, לא עמד בכלל זה (לאחר מכן בוטל הכלל).

חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר משתתפים בשורה של מפגשים ספרותיים עם קוראים ברחבי הארץ בחסות "מפעל הפיס", שהפעיל בשנת 2005 גם מפעל-הימורים קטן בעניין הפרס. 30 המהמרים הראשונים שינחשו נכונה את שם הזוכה, יזכו בחמשת הספרים שהיו המועמדים הסופיים.

בעקבות פניות רבות, בשנת 2006 החליטה הנהלת הפרס להנהיג חידוש: גם יצירות ישראליות שנכתבו בשפות זרות ותורגמו לעברית וראו אור בחמש השנים האחרונות, יוכלו להשתתף בתחרות. מדובר ביצירות ספרותיות מתורגמות שנכתבו בידי סופרים אזרחי ישראל הכותבים בשפה זרה. החידוש נועד לאפשר ליוצרים ישראלים הכותבים ברוסית, ערבית, אנגלית ושפות נוספות, להתמודד בתחרות. יוצרים אלה יוכלו להתמודד במסלול הרגיל של הפרס או במסלול נפרד, שיועד רק ליצירות מתורגמות ובו תיבחר יצירה אחת בלבד; למחברה יוענק פרס עידוד יצירה בסך 25 אלף שקל. כמו כן, החל מעתה לא יוטל מס-פרסים על כספי מקבלי הפרס.

[עריכה] ביקורת על הפרס

כדרכם של פרסים ספרותיים, הועלו לגבי פרס ספיר האשמות מצד מי שלא זכו, שוועדת הפרס שוגה בהחלטותיה ומערבת שיקולים זרים. עם זאת, הביקורת על פרס זה חריגה בעוצמתה, וכך למשל פרופ' מנחם פרי, מו"ל "הספרייה החדשה" טען כי:

"המאזן המצטבר של הפרס בחמש שנותיו הוא החמצה וביזוי של יותר מדי ספרים בעלי ערך, וקידום סרק של ספרים חסרי ערך באופן שערורייתי. מתברר שעודף כסף לא מביא עמו ערכים ספרותיים." (הארץ, 14.5.04).

פרי אף הודיע כי כל סופר המבקש לפרסם את ספרו בהוצאתו, לא יוגש על ידו לפרס, ועל הסופרים לקחת זאת בחשבון כשהם חותמים על חוזה איתו (כאמור, הסופר תלוי באופן בלעדי ברצונו הטוב של המו"ל, שכן רק המו"ל רשאי להגיש ספר כמועמד לפרס, ואילו למחבר הספר - בניגוד למצב בפרסים ספרותיים אחרים - אין כל זכות או מעמד לעניין זה). סופרים אחדים, ובהם מאיר שלו, עמוס עוז ואהרון אפלפלד, סירבו להגשת מועמדותם לפרס.

גם בשנת 2006 הועלו השגות שונות על הרכב הוועדה, על רשימת המועמדים הסופית, ועל הספר שנבחר [1].

טקס הענקת הפרס משודר כל שנה בטלוויזיה בעת שבוע הספר העברי. בשנת 2004 נמתחה ביקורת חריפה על רמתה הנמוכה של "התוכנית האמנותית" שליוותה את הטקס, כולל טענות על "ביזוי הספרות במקום עידודה וכיבודה".

[עריכה] רשימת הזוכים בפרס

2000: חיים סבתו, על ספרו "תיאום כוונות" (הוצאת ידיעות אחרונות וספרי עליית הגג).
2001: דויד גרוסמן, על ספרו "מישהו לרוץ איתו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
2002: גיל הראבן, על ספרה "שאהבה נפשי" (הוצאת כתר).
- מועמדים סופיים: גבריאלה אביגור-רותם על ספרה "חמסין וציפורים משוגעות" (הוצאת קשת), יעל הדיה על ספרה "תאונות" (הוצאת עם עובד), מרינה גרוס לרנר על ספרה "לליה" (ספרי סימן קריאה) ואברהם ב. יהושע על ספרו "הכלה המשחררת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
2003: אמיר גוטפרוינד, על ספרו "אחוזות החוף" (הוצאת זמורה ביתן).
- מועמדים סופיים: אבשלום קווה על ספרו "בושות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), אורלי קסטל-בלום על ספרה "חלקים אנושיים" (הוצאת כנרת), ונתן שחם על ספרו "צלו של רוזנדורף" (הוצאת עם עובד).

2004: דן צלקה, על ספרו "ספר האלף בית".
- מועמדים סופיים: דודו בוסי על ספרו "פרא אציל" (הוצאת כתר) , דרור בורשטיין על ספרו "אבנר ברנר " (הוצאת בבל), חנוך ברטוב על "מתום עד תום" (הוצאת זמורה ביתן), ויורם קניוק על "חיים על נייר זכוכית " (הוצאת ידיעות אחרונות).
2005: אלונה פרנקל על ספרה האוטוביוגרפי "ילדה" (הוצאת מפה)
- מועמדים סופיים: אלון חילו על ספרו "מות הנזיר" (הוצאת חרגול), מאיה ערד על ספרה "מקום אחר ועיר זרה" (הוצאת חרגול), אשכול נבו על ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן), ישראל סגל על ספרו "וכי נחש ממית" (הוצאת כתר).
2006: רון לשם על ספרו "אם יש גן עדן".
- מועמדים סופיים: רות אלמוג על ספרה "באהבה, נטליה", יעל הדיה על ספרה "עדן", מיכל זמיר על ספרה "ספינת הבנות" והגר ינאי על ספרה "מכונת הנצח של אלכס".