פרס ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פרס ישראל הוא פרס יוקרתי שמעניקה מדינת ישראל לתושביה, כהוקרה על פעילותם, במגוון רחב של תחומים. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפות ראשי המדינה, אך שמות הזוכים מתפרסמים חודשים אחדים קודם לכן. הענקת הפרס החלה בשנת 1953 ביוזמתו של שר החינוך, בן ציון דינור (אשר זכה בעצמו בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973).

[עריכה] מאפייני הפרס

פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל או לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס (כמפורט להלן), ואשר נבחרו על ידי ועדת שופטים ציבורית. החלטת השופטים על הענקת הפרס חייבת להתקבל פה אחד. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס.

פרס ישראל מוענק, בדרך כלל, לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס למפעל חיים. יוצאת דופן בהקשר זה היא התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד.

הזוכה הצעיר ביותר הוא עזרא פליישר, שהיה בן 31 בעת קבלת הפרס לספרות יפה בשנת 1959. פליישר היה ידוע בשם העט י' גולה, ובעת הענקת הפרס ישב בכלא ברומניה עקב פעילותו הציונית.

בשנת 2006 היה גובה הפרס 50,000 ש"ח (סכום זניח יחסית לגובהם של פרס וולף, פרס דן דוד ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל).

[עריכה] התחומים שבהם מוענק הפרס

התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם:

[עריכה] מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה

[עריכה] מדעי החיים ומדעים מדויקים

סטטיסטיקה

[עריכה] תרבות, אמנות, תקשורת וספורט

ספרות תורנית - יוצרים
תיאטרון
ספרות ושירה - יוצרים,
תרגום לעברית של שירה וספרות

[עריכה] מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

(תחום זה נוסף בשנת 1972).

תחומי המשנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים.

בשנת תשס"ז יוענקו פרסים בתחומים הבאים:

מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
מדעי היהדות, הרוח והחברה - חקר: פסיכולוגיה, גיאוגרפיה, ידע ארץ-ישראל, כלכלה
מדעי החיים ומדעים מדויקים - חקר: ביולוגיה, הנדסה
תרבות ואמנות - אדריכלות ועיצוב, תקשורת, ספרות תורנית - יוצרים.

[עריכה] ביקורת על פרס ישראל

לעתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה, המכוונת את מתן הפרס לאנשים שלא הרחיקו לכת בחריגה מהקונסנזוס ("כי מהו בעצם פרס ישראל, אם לא פרס על שירות למדינה ולערכיה ועל הליכה בתלם" [1], כתבה מבקרת האדריכלות אסתר זנדברג). בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ ובעקבות המחלוקת שהתעוררה הוא סירב לקבלו. בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניקו לעיתונאי שמואל שניצר, אלא שהוועדה ביטלה את ההחלטה לאחר שבג"ץ הורה לה לשקול אותה מחדש, תוך התחשבות במאמר שנוי במחלוקת שכתב שניצר על העלאת הפלאשמורה. בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין, אך שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו ולבסוף הוחלט שכן להעניקו לתומרקין. לעתים נמתחת ביקורת על מעניקי הפרס על שלא הספיקו להעניק אותו לראויים לו. דוגמה לכך היא הביקורת (או הצער) שהובעו על אי הענקת הפרס למשורר נתן יונתן בטרם זה נפטר.

תופעה הפוכה התבטאה בכך שאנשים שלהם הוענק הפרס סרבו לקבלו. ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. בן גוריון שלח מכתב לשר החינוך דאז, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

מקרה אחר של "סרבן" פרס היה אורי זוהר שזכה בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-ממסדית.

באתר הרשמי של הפרס נאמר: "פרסי ישראל הוענקו למגוון רחב מאוד של אזרחי המדינה, לגברים ונשים...". בדיקת רשימת מקבלי הפרס מעלה שב-50 שנותיו הראשונות הוא הוענק ל-515 יחידים, מתוכם 63 נשים (כ-12%). בשליש ממספר השנים לא נמצאה אפילו אשה אחת ראויה לפרס. עוד מציין האתר שהפרס הוענק לבני דתות שונות. רק ארבעה שאינם יהודים זכו בפרס: מכרם חורי, השייח אמין טריף, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. הענקת הפרס לסופר הערבי אמיל חביבי עוררה מחלוקת ובעקבותיה חתן הפרס פרופ' יובל נאמן החזיר במחאה את הפרס שקיבל באותו הטקס בו הוענק הפרס לחביבי.