צ'ארלי פרקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

צ'ארלי פארקר (29 באוגוסט 1920 - 12 במרץ 1955) סקסופוניסט ג'אז ומלחין, נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים המחדשים במאה ה-20.

פרקר נחשב לאחד מחצי תריסר מוזיקאי הג'אז הגדולים בכל הזמנים, באותה רמה כמו: לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, מיילס דייויס, לסטר יאנג וקולמן הוקינס. בתחילת הקריירה קיבל את הכינוי Yardbird שקוצר ל-Bird.

רבים מתייחסים לפארקר כאל אבי הג'אז המודרני מכיוון שהשפעתו הייתה כה גדולה עד שאי אפשר לאמוד אותה. כמעט כל מוזיקאי ג'אז רציני אחרי פארקר למד את הגישה, המלודיה וההרמוניה שלו וספג רבות מהסגנון שלו.

[עריכה] ביוגרפיה

נולד בקנזס סיטי, קנזס, וגדל בקנזס סיטי, מיזורי. פארקר הראה כישרון מוזיקלי כבר מגיל צעיר. כילד קטן, הוא שר במקהלת הכנסייה בכנסייה הקתולית המקומית. אביו של פארקר שהיה פסנתרן וזמר בוודויל היווה את ההשפעה המוזיקלית הראשונה לבנו, פארקר גדל תוך כדי האזנה לתזמורות ג'אז כמו התזמורות של קאונט בייסי ובני מורטן. למרות שלפעמים ניגן על סקסופון טנור, הכלי העיקרי שלו היה סקסופון אלט. בגיל 14 נשר פארקר מבית הספר בכדי להיות חלק מסצינת המוזיקה המפותחת בקנזס סיטי, אולם בתחילת דרכו רעיונותיו לא זכו להצלחה רבה, אולי בגלל הטכניקה המוגבלת שלו כסקסופוניסט מתחיל. ב-1937 הצטרף פארקר לתזמורת הג'אז של ג'יי מק'שן, אז כבר שלט בכלי ואפשר להגיד שהתחיל את דרכו למעלה.

פארקר הגיע לראשונה לניו יורק ב-1939 ועבד שם כשוטף כלים. באותה תקופה הוא הושפע מאוד מלסטר יאנג, באסטר סמית' וארט טייטום. את ההקלטה הראשונה שלו עשה ב-1940 עם תזמורת הג'אז של ג'יי מק'שן, ורעיונותיו התחילו באותו הזמן להתקבל יותר טוב בקהילת הג'אז.

פארקר עבר לניו יורק, כשהוא מגיח כדמות מובילה בדור של אמנים שיצר את הבי-בופ. כשהוא נתמך על ידי הדור הקודם של אמנים פורצי דרך - במיוחד קולמן הוקינס ולסטר יאנג - פארקר פיתח אוצר מילים מוזיקלי וסגנון מהפכניים.

למרות כל הקלטותיו בשנים שבין 1940 ל-1945, היה זה שיתוף הפעולה שלו עם דיזי גילספי ב-1945 שזעזע את עולם הג'אז. השניים יצרו באותו הזמן שירים ידועים כמו Groovin' high, Dizzy atmosphere, Hot house ועוד, וכאשר אלתרו הפתיעו את הקהל שוב ושוב. אפשר להגיד שזו היא מהות הבי-בופ.

הוא עבד ושימש השראה למוזיקאים הבכירים והמשפיעים ביותר של זמנו, כשהוא יוצר אתם הקלטות שנחשבות קלאסיות, בין האמנים שאתם עבד נמנים: דיזי גילספי, באד פאוול, ת'לוניוס מונק, צ'ארלי כריסטיאן, קני קלארק ומיילס דייויס.

האלתור הסוחף, מהיר, קצבי ולא סימטרי של פארקר יכול להמם את המאזין; ואף על פי כן בדיקה מקרוב מראה שכל שורה מיצירותיו מכילה ביטוי שלם ובנוי היטב כשכל תו נמצא במקומו. הרעיונות של ההרמוניה של פארקר היו מהפכניים, הם הציגו גישה חדשנית לאוצר מילים הטונלי בהוסיפם את הרמה התשיעית האחת-עשרה ושלוש-עשרה לאקורדים, חילופי אקורדים מהירים, ווריאציות של אקורדים. הטון שלו היה נקי וחודר, אבל עצוב ונוגה בבלאדות.

למרות שברבות מההקלטות שלו פארקר מדגים טכניקה וירטואוזית מדהימה ומלודיות מורכבות - היצירה המוקדמת שלו "Ko Ko" היא דוגמה טובה - הוא היה גם אחד מגדולי נגני הבלוז. אלתור הבלוז שלו "Parker's Mood" מהווה את אחת ההקלטות הכי משפיעות בעולם הג'אז כמו הקלאסיקה של לואי ארמסטרונג "West End Blues".

פארקר הפך להיות סמל לדור הביט, והיה דמות מרכזית בפיתוח המושג של מוזיקאי הג'אז כאמן בלתי מתפשר וכאינטלקטואל, במקום רק עוד סוג של בדרן פופולרי. בזמנים שונים פארקר מיזג את הג'אז עם סגנונות מוזיקליים אחרים, מאיגור סטרוינסקי ועד מצ'יטו, כשהוא סולל דרך לאלה שיבואו בעקבותיו.

פארקר היה ידוע בכך שהגיע להופעות ללא הכלי שלו כשהוא שואל כלי ממישהו אחר ברגע האחרון. באחת ההזדמנויות הוא ניגן גם על סקסופון גרפטון - סקסופון מפלסטיק.

לרוע המזל, צ'ארלי פארקר היה מכור להרואין מאז היה נער. כנער הוא פיתח התמכרות למורפיום כששהה בבית חולים אחרי תאונת דרכים וכתוצאה מכך פיתח התמכרות להרואין. בשנת 1946 פארקר חווה התמוטטות עצבים עקב חוסר בהרואין, הוא נכנס לשיקום בבית החולים "קמרילו" (חוויה שבעקבותיה הלחין את הקטע Relaxin' at Camarillo). לאחר שישה חודשים, בינואר 1947, השתחרר פארקר וחזר לניו יורק. באותן שנים עבד עם המוזיקאים מיילס דייויס, מקס רואץ', טומי פוטר, דיוק ג'ורדן ועוד. השנים 1947-1951 היו השנים הפעילות ביותר של פארקר, ובמהלכן ביקר באירופה פעמיים ב-1949 וב-1950.

לאחר השנים הטובות הללו החלה ההדרדרות הקשה של פארקר. התמכרותו לסמים ונטייתו ללקיחת סיכונים לא השתלמו. ב-1951 הפסיק פארקר לנגן במועדונים ומצבו נעשה בלתי יציב מרגע לרגע וב-1954 הוא ניסה להתאבד פעמיים. מצבו הבריאותי של פארקר המשיך להדרדר וב-12 במרץ 1955 הוא נפטר, כאשר הוא בן 34 בסך הכל. התמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו בגיל 34 (למרות שסיבת המוות הרשמית הייתה כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות) חוקר מקרי המוות העריך בטעות את גילו של פרקר בין 50 ל-60.

[עריכה] ציטוטים

"המוח והאצבעות של פארקר עבדו במהירות מדהימה. הוא היה יכול לנגן שינויים של ארבעה אקורדים במלודיה במקום שמוזיקאי אחר היה מתקשה להכניס שינויים של שניים" - לאונרד פדר