ראלף ואלדו אמרסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראלף ואלדו אמרסון (25 במאי 1803 - 27 באפריל 1882), פילוסוף, סופר ומשורר אמריקאי, אחד מחשובי הוגי הדעות של ארצות הברית ומהמשפיעים שבהם, נודע בזכות נטישתו את הנצרות לטובת פילוסופיית הטרנסדנטליזם אותה יצר.
תוכן עניינים |
[עריכה] רעיונותיו
אמרסון הושפע מהרומנטיציזם הגרמני ובעיקר מקאנט אך גם מהבודהיזם ואסכולות נוספות. רעיונותיו העיקריים היו אתיקה של שיפור עצמי ושל הסמכות הפרט על עצמו, בתהליך של התבוננות פנימית, בניגוד לפנייה לסמכויות דתיות או אחרות. ואמנם היה אמרסון מבקר חריף של הנצרות.
השפעתו הרבה נודעה בעיקר בארצות הברית, היכן שרעיונותיו האינדיבידואליסטיים היכו שורש. גם מחוץ לאמריקה השפיעו רעיונות אלה ואחרים של אמרסון והם באים לידי ביטוי, למשל בתפישת הגורל של ניטשה.
[עריכה] חייו
אמרסון נולד בבוסטון, מסצ'וסטס, נצר למשפחת כמרים ידועה. בגיל שלוש התלונן אביו שאינו יודע לקרוא ברמה מספקת. ב-1810 בהיותו בן שמונה, נפטר אביו, ויליאם אמרסון, כומר יוניטארי. מותו של אביו הביא את משפחתו לראשונה לכדי עוני.
ב-1817, בגיל ארבע עשרה סיים את בית הספר הלטיני של בוסטון והחל ללמוד באוניברסיטת הרווארד. כדי לממן את לימודיו עבד כמלצר בחדר האוכל המשותף ונעזר במלגה ובפטור משכר דירה שקיבל מתוקף תפקידו כנשיא הכיתה הצעירה. בחופשות החורף עבד כמורה בבית ספר שניהל דודו.
לאחר שסיים את חוק לימודיו ב-1821 עבד בבית ספר לנערות שהקים אחיו בבית אימו. ומאוחר יותר לקח על עצמו אמרסון את ניהולו של בית הספר. לאחר מספר שנים שב להרווארד ולמד בבית הספר ללימודי דת במסלול לימודי כמורה (להבדיל מחקר אקדמי). ב-1829 הוסמך, כאבותיו לפניו, ככומר אוניטרי. באותה שנה נשא לאישה את אלן לואיזה טאקר. אולם אושרם לא האריך ימים והיא נפטרה באפריל 1831.
ב-1832, לאחר מחלוקות עם ההנהלה סביב נושאים דתיים, בעיקר באשר לטקס אכילת לחם הקודש, פרש אמרסון והחל לתור את אירופה. במהלך מסעו צבר חוויות עליהן כתב שנים אחר כך את ספרו (1856) English Traits. במסעותיו פגש את סמואל טיילור קולרידג', וויליאם וורדסוורת', ג'ון סטיוארט מיל ותומס קרליין, עם האחרון קשר יחסי חברות שהחזיקו מעמד כחצי מאה, עד מותו של קרלייל ב-1881. אמרסון אף שימש כסוכנו של קרלייל באמריקה.
עם שובו לארצות הברית ב-1833 השתקע בקונקורד, מסצ'וסטס, שם נישא בשנית ללידיה ג'קסון ב-1835, בנישואיו אלו נולדו ארבעה ילדים.
בתחילת ה-1842 מת בנו הבכור, אמרסון האבל ביטא את כאבו בשתי עבודות: שיר רקוויאם ומסה בשם 'Experience'.
[עריכה] התנועה הטרנסצנדנטלית
דעותיו המהפכניות הביאו אותו לחבור לאינטלקטואלים אחרים, ויחד איתם הקים ב-1836 את "המועדון טרנסצנדנטלי", ששימש זמן רב כמוקד הפעילות של התנועה. אותה שנה פרסם בעילום שם את חיבורו 'טבע' שהייה לאחד מיסודות התנועה הטרנסצנדנטלית באמריקה. ב-1840 החל לראות אור בטאון התנועה שנקרא 'החוגה' ('The Dial').
[עריכה] הרצאותיו בהרווארד
אמרסון שב להרווארד ב-1837 לשאת בפני הסטודנטים את הרצאתו 'המלומד האמריקאי' בענייני חיי המעשה של אינטלקטואלים ולהטיף לעצמאות אינטלקטואלית אמריקאית. אולם הייתה זו ההרצאה שנשא שנה לאחר מכן, ב-1838, לפני בוגרי בית הספר ללימודי דת של האוניברסיטה שעוררה הדים ניכרים. בנאומו זעזע אמרסון את קהל שומעיו ואת הקהילה הפרוטסטנטית כולה, כאשר הכריז שחרף היותו של ישו אדם גדול, הוא לא היה אלוהים בעצמו.
בעקבות דברים אלה גונה על ידי הממסד הדתי והאקדמי,והוקע כאתיאיסט המרעיל את הנוער. אמרסון בחר שלא להגיב על הביקורת ולא הוזמן יותר להרצות בהרווארד במשך ארבעים השנים הבאות, אך עד שנות השמונים של המאה ה-19 עמדתו הייתה לדוקטרינה השלטת בכנסייה האוניטרית.
[עריכה] יחסיו עם תורו
אמרסון התפרנס מהרצאות ונודע כנואם מעניין ומעמיק, וחלק מההגות בכתביו אף צמחה מתוך ההרצאות. במהלך הנדודים הנדרשים להרצאות הוא פיתח ידידות עמוקה עם הנרי דייוויד תורו, ותמך בו רבות בתחילת דרכו. האדמה עליה בנה הנרי את בקתתו המפורסמת מספרו "טיול" הייתה שייכת לאמרסון, שסיפק לו מזון ועבודה במשך שנתיים. היחסים בין השניים התפוררו לאחר כישלונו של ספר שהוציא הנרי בהנחייתו של אמרסון, שהכניסו לחובות.
על אף שהשניים השלימו כעבור שנים, נותרו משקעים ניכרים ביניהם. תורו האשים את אמרסון בסטייה מהעקרונות המקוריים של הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית שייסד ואמרסון מצידו ראה בתורו מיזנטרופ והספיד אותו עם מותו באופן ביקורתי למדי, אם כי לא נעדר חיבה.
[עריכה] הופעותיו ונאומיו
אמרסון הושפע מסמואל טיילור קולרידג' ומכתביו של המחבר הצרפתי מישל דה מונטיין, ממנו שאב את הסגנון הפרובוקטיבי, ואת אובדן האמונה באלוהים המשגיח על האדם כפרט.
אמרסון היה ידוע בכתביו אך אף יותר בזכות הנאומים שנשא בפני קהל גדול שהתאסף לכבודו. מי שהיה גם משורר פופולרי בנוסף להוגה דעות, השכיל תמיד לשוות אופי לירי לנאומיו.
אמרסון נחשב לנואם מבריק בזכות קולו העמוק ומרצו הרב, אך בו בזמן נואם לא קל להבנה, חלקית בגלל הרעיונות האבסטרקטיים שהציג. את הופעותיו היה בונה לעתים קרובות ממובאות מיומנים אותם שמר עוד מנעוריו, ואת כתביו ודרשותיו בנה מצחצוח ההופעות.
[עריכה] דעותיו בנושא העבדות
בסוף שנות הארבעים, במהלך ההרצאות הביע תמיכה גלויה במחיקתה של כל עבדות באשר היא, וחרף הכעס וצעקות הבוז שקיבל מן הקהל, לא נסוג אמרסון מעולם מדעותיו. לכל אורך הקריירה הוא נמנע מצידוד או שיוך לכל ארגון פוליטי, מה ששיקף את הערכים בהם דגל. הוא תמיד התעקש שאין ברצונו בחסידים, אלא להחזיר לאדם את השליטה בעצמו, כאינדיבידואל המתקיים מכוחותיו הוא. כאשר התבקש בסוף חייו לסכם את עבודתו אמר שמרכזה הוא "אין-סופיותו של האדם".
[עריכה] כתביו
פרוזה:
- 1836. Nature.
- 1837. ""The American Scholar.
- 1838. "The Divinity School Address".
- 1841. בסדרה הראשונה של חיבוריו נכללים: "Compensation", "Self-Reliance" ו-"Circless".
- 1841. The Transcendentalist
- 1844. בסדרה השנייה של חיבוריו נכללים: "The Poet", "Experience" ו-"Politics".
- 1856. Representative Men"
- 1856. English Traits.
- 1860. "The Conduct of Life כולל את "Fate" ו- ""Power.
- 1862. "Thoreau", המשבח את הנרי דייוויד תורו
- 1870. "Society and Solitude"
שירה:
- אוספים:
- (Poems (1847
- (May-Day and Other Pieces (1867
- (Selected Poems (1876
- פואמות:
- "Threnody"
- "Uriel"
- "Brahma"
- "Works and Days"
- "Concord Hymn"
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: ראלף ואלדו אמרסון |
- ראלף ואלדו אמרסון באנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד
