שלמנאסר השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שלמנאסר השלישי, מלך באשור בשנים 858 עד 824 לפנה"ס.

שלמנאסר השלישי הוא בנו של אשור נצירפל השני ואביו של שמשי-אדד ה'. שמו מורכב משם האל שֻלְמָנֻ (Sulmanu) והמילה אסרדו (Asaredu) שפירושה: הראשון במעלה.

הממלכה ששלמנאסר ירש מאביו התפרסה על השטח שמנהר חבור במערב עד הרי כורדיסטן והזגרוס במזרח, ומהחידקל העליון בצפון עד בבל בדרום. רוב הממלכות מסביב אשור היו משועבדות (וסאליות) לאשור.

במספר המסעות שערך שלמנאסר השלישי ובהקפם הוא עלה על אביו אשור נצירפל השני. 31 מתוך 35 שנות מלכותו הוקדשו למסעות מלחמה. הצבא האשורי הרחיק לכת עד ארמניה, קיליקיה, וארץ ישראל.

הוא חדר ללב הרי הטאורוס והזגרוס, והגיע לחופי המפרץ הפרסי. הוא פשט על ארצות חדשות, צר על ערים חדשות, והתנגש עם אויבים חדשים. אך האויבים נגדם נלחם שלמנאסר היו חזקים הרבה יותר מאשר הארמים של אזור הג'זירה והשבטים הקטנים של כורדיסטאן העיראקית נגדם נלחם אביו, ולפיכך לצד ניצחונותיו נחל שלמנאסר גם כשלונות.

בסיכום תקופת מלכותו מתקבל הרושם של משימה שלא הושלמה, של מאמץ ענק עם תוצאות קטנות מאד. כך למשל, בצפון הרחיק שלמנאסר מעבר לאגם ואן ("הים של נאירי") וחדר לטריטוריה של אוררטו, ממלכה שנוצרה זה לא מכבר בלב ההרים הגבוהים של ארמניה. אך למרות ההתפארות האשורית בהצלחה באזור זה, המציאות הייתה שונה, ובמרוצת המאה הבאה עתידה הייתה אוררטו (אררט) לההפך ליריבתה ומתחרתה העיקרית של אשור; שלמנאסר הצליח להחריב את העיר אַרזַשכֻּן, בירתה של אררט, אך מאוחר יותר היא הצליחה להשיב לו מלחמה. במזרח הגיעו האשורים לכלל מגע עם המדיים והפרסים, שישבו אז סביב אגם אורמיה. אך ההתנגשות שם הייתה קצרה וללא תוצאות שנשתמרו לזמן רב. המדיים והפרסים נותרו חופשיים לחזק ולבצר את מעמדם באיראן, ובסופו של דבר הם שהנחיתו את מכת המוות על ממלכת אשור. שלמנאסר כרת ברית עם בבל ואף סייע למלך בבל בשנת 851 כאשר פרץ נגדו מרד.

בשנת 858 יצא שלמנאסר למסע כיבוש במערב, נתקל בברית מלכי סוריה וחזר על עקבותיו. גם מאמציו החוזרים של שלמנאסר להשתלט על סוריה נחלו כשלון דומה. השליטים הנאו-חיתיים והארמיים, שהופתעו בלתי מוכנים על ידי אשור-נצירפל ב', אביו, התכוננו עתה לקראת העימות הבא עם האשורים, וההשפעה המיידית שהייתה למסע של אשור-נצירפל עליהם הייתה להתאחד בקואליציה נגד אשור. לשלמנאסר נדרשו 3 מסעות כדי לחסל את ממלכת בית-עדן (בשנים 857-855) ולהקים ראש גשר על הפרת, משום שממלכה זו חסמה את דרכה של אשור למערב. ב-856 לפנה"ס נכבשה תיל בורסיפ (כיום תל אחמר), עיר הבירה של בית-עדן, ואוכלסה במתישבים אשוריים ושמה שונה לכר-שלמנאשארד. על ראש הגבעה המשקיפה על הפרת נבנה ארמון ששימש כבסיס לפעולות בחזית המערבית. אך בהמשך המסעות לפנים סוריה, אם היה זה בכיוון קיליקיה או בכיוון דמשק, שלמנאסר נתקל בקואליציות של השליטים המקומיים. ב-853 יצא שלמנאסר לסוריה התיכונה, וכנגדו התיצבה קואליציה של 12 "מלכי חוף הים" שבראשם מלך חמת ומלך דמשק (אדד-אידרי, הוא בן-הדד ב' המקראי). קואליציה זו, בה נטל חלק גם אחאב מלך ישראל, הציבה נגד האשורים חיל שמנה 62,900 רגלים, 1900 פרשים, 3900 מרכבות ו-1000 גמלים שנשלחו על ידי גינדיבו מערב. הקרב התנהל בקרקר שעל האורונטס, לא הרחק מחמה. ואלו דברי הכתובת במונוליט מכֻּרח על תוצאות קרב זה:

"הם נערכו ועלו עלי למלחמה. נלחמתי עמם בעזרת העצמה שנתן לי האל אשור, והנשק העז שהעניק לי האל נרגל ההולך לפני, והנחלתי להם תבוסה מן קרקר ועד העיר גילזאו. 14,000 מחייליהם הכיתי בחרב, בהממי אותם כמו האל אדד בחוללו סופה. פזרתי את גוויותיהם ומלאתי את המישור בחייליהם הנפוצים. הגרתי בקרב את דמם... הבקעה הייתה קטנה מלקלוט את נשמותיהם היורדות (לשאול), ובמישור צר המקום לקבורתם. חציתי את נהר ארנת על גבי גוויותיהם, לפני שהיה שם גשר. בשעת הקרב לכדתי את מרכבותיהם וסוסיהם הרתומים לעול".

למרות התפארותו של שלמנאסר שהרג 14,000 מלוחמי הקואליציה, הרי הוא לא הצליח להכניע לא את חמת ולא את דמשק, ואף נאלץ להלחם בממלכות הסוריות שהיו כפופות לאשור וניסו להיחלץ ממנה.

ב-841 הצליח שלמנאסר טוב יותר, וזאת מאחר שעקב המהפכות בדמשק (חזאל עלה תחת אדד-אידרי) ובישראל (מרד יהוא), התפרקה הקואליציה ושלמנאסר יכול היה לצאת ישירות נגד דמשק. וזהו התאור של מסע זה באנלים של שלמנאסר:

"בשנת 18 למלכותי חציתי את הפרת בפעם השש-עשרה. חזאל מארץ דמשק (mat imerisu = שמה של ארץ דמשק במקורות האשוריים) בטח בהמון צבאותיו וכנס את חילותיו הרבים. את הר שניר (Saniru), הר נישא אשר מול הלבנון, עשה לו למבצר. נלחמתי עמו והבסתיו. 16,000 מחייליו המאומנים הרגתי בחרב. 1121 מרכבות, 470 פרשים ואת מחנהו לקחתי כשלל. הוא עצמו נמלט על נפשו. רדפתי אחריו. בדמשק (al Dimaski), עיר מלכותו, סגרתיו. כרתתי את גניו. התקדמתי עד הרי חורן (Haurani). ערים לאין ספור הרסתי, החרבתי ושרפתי באש. נשאתי את שללן ללא ספור. עד הר בעל ראש אשר מול הים הלכתי. הצבתי שם את צלם מלכותי. אז קבלתי מס מן הצורים, הצידונים ומן יהוא בן עמרי".

במהדורת אנלים אחרת של שלמנאסר נוספו הפרטים הבאים:

"עד הר בעל-ראש, אשר מול הים ומול ארץ צור, הלכתי. הצבתי שם את צלם מלכותי. אז קבלתי מס מן Ba`li-ma-AN-rer הצורי ומן יהוא בן עמרי (mar Humri). בשובי עליתי על הר הלבנון. הצבתי את צלם מלכותי ליד הצלם של תגלת-פלאסר (I), המלך הגדול, קודמי".

בשולי 'האובליסק השחור', שם מוצגת תמונתו של יהוא מלך ישראל כשהוא כורע לרגלי שלמנאסר ג', נמצאת הכתובת הבאה המפרשת את התמונה:
"קבלתי את המס של יהוא בן עמרי: כסף, זהב, ספל זהב, קערת זהב, גביעי זהב, דליי זהב, בדיל, חוטר מלכות וכלי נשק(?)".

מלך דמשק הובס בקרב שהתנהל באזור הר החרמון (שניר), אך הוא עצמו נסוג לדמשק והסתגר בתוך חומות העיר. שלמנאסר לא יכול היה לכבוש את דמשק, וגם לא להטיל עליה מצור ממושך, והעדיף על-כן להסתפק בביזת האזור שבסביבות העיר ולהמשיך במסעו לעבר המישור העשיר של החורן, ומשם לחוף הים באזור הכרמל (או ראש הנקרה), שם קיבל מס כניעה ממלכי צור וצידון, ומ"יהוא בן עמרי" מלך ישראל (למרות שיהוא ביצע הפיכה, בעיני האשורים הוא נחשב משושלת עמרי). מאמץ נוסף שנערך ב-838 לכבוש את דמשק נכשל, ושלמנאסר לא חזר יותר לסוריה.

ב-839 ערך שלמנאסר מסע נגד ממלכת קוה בקיליקיה ובין השנים 837-833 יצא לארבעה מסעות באנטוליה והגיע עד לממלכת תַּבַּל (במקרא: תובל) ברכסי הטאורוס, המסע נערך ממניעים כלכליים.