תאוריית הצלף הבודד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תיאורית הצלף הבודד הוא כשל לוגי רטרודוקטיבי בו אוסף אירועים שאינו משמעותי מבחינה סטטיסטית מוצא מהקשרו והופך בעיני הצופים לסיבה העיקרית להתרחשות כלשהי. השם מבוסס על סיפור על צלף היורה באופן אקראי ברובה על קיר מתבן, ולאחר מכן מצייר סימן של מטרה סביב הצבר הגדול ביותר של הפגיעות. הכשל קשור לאשליית הצבר, שהיא הנטייה החשיבתית של בני אדם למצוא דפוסים שאינם קיימים בתוך התרחשות אקראית.

דוגמאות:

• "כאשר מחפשים בתנ"ך אפשר למצוא בקפיצות של מספר נתון של אותיות מלים בעלות משמעות". (למעשה, ניתן לעשות זאת רק כאשר קובעים את המלים לחיפוש מראש ומציגים בפני הקהל רק אותם חיפושים שהעלו תוצאות ניתנות להבנה).
• "ממחקרים עולה כי לב האדם אינו פועל בקצב אחיד כי אם בקצב של שני רבעים, משום שבהאזנה לסטטוסקופ נשמע בבירור קצב של אחת-שתיים, אחת-שתיים ולא אחת-שתיים-שלוש-ארבע" (למעשה, ניתן לשמוע כל מקצב זוגי בפעימות הלב).