מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים 1 משפחת חוסייני 1.1 היסטוריה 1.1.1 התקופה העות'מאנית 1.1.2 תקופת המנדט הבריטי 1.1.3 לאחר הנכבה

[עריכה] משפחת חוסייני

[עריכה] היסטוריה

על פי מסורת מקובלת בקרב הפלסטינים, ייחוסה של משפחת חוסייני (ומקור שמה) נובע מחוסיין בן עלי, בנו של עלי אבן אבו טאלב, ששניהם נחשבים מאבות האסלאם במאה השביעית ובני משפחה ישירים של הנביא מוחמד. לירושלים הגיעו החוסיינים ככל הנראה במאה ה-13, יחד עם כוחותיו של צלאח א-דין שכבשו את ארץ ישראל מידי הצלבנים. ותק כזה בארץ נחשב מכובד בקרב הפלסטינים, שכן מרביתם התיישבו באזור במהלך מאות השנים שלאחר מכן, אך ישנן משפחות פלסטיניות מנכבדי ירושלים המתגאות בוותק רב יותר. משפחת נוסיבה, למשל, מייחסת את שורשיה בירושלים למאה השביעית, עם הכיבוש המוסלמי הראשון.

[עריכה] התקופה העות'מאנית

קרנה של משפחת חוסייני בירושלים עלתה בתקופה העות'מאנית, ומעמדה החברתי והדתי הרם התבסס במהלך המאה ה-19. בתקופה זו החלה המסורת של מינוי בני חוסייני לתפקידים שלטוניים ודתיים שונים בידי השלטונות העות'מאניים, אשר יצרו שכבת אליטה מקומית שהורכבה ממשפחות מקומיות (וכללה, בצד החוסיינים, את משפחות נשאשיבי, נוסייבה, דג'אני ואחרות). מסורתית, מינו השלטונות בני חוסייני לתפקיד הדתי הרם של "המופתי של ירושלים" – תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם.

בשלהי התקופה העות'מאנית, עם גבור הצפיפות בין חומות ירושלים והאצת תהליך היציאה מן החומות, החלו בני חוסייני אמידים להתיישב באזור שמצפון לעיר העתיקה, בסמוך ל"דרך שכם" בואכה שיח' ג'ראח. באזור זה, שזכה לכינוי "שכונת החוסיינים", בנו בתי מידות מפוארים על אחוזות רחבות ידיים. בין הבולטים בבתים אלה המוכרים כיום הם ביתו של רבאח אל-חוסייני הידוע כיום כמלון "אמריקן קולוני", ביתו של איסמאעיל מוסא אל-חוסייני הידוע כיום כ"אוריינט האוס", וביתו של חאג' אמין אל חוסייני הידוע כיום כ"מלון שפרד". רבים מבתי הפאר בשכונה נמצאים עד היום בבעלות בני חוסייני וצאצאיהם.

[עריכה] תקופת המנדט הבריטי

גם לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי, נשמר מעמדה של המשפחה. מספרם של בני חוסייני בעיר באותה עת מנה מאות אחדות בחלוקה למספר ענפים, ויחד עם ענפי משפחה שנשאו שמות אחרים מנו החוסיינים אלפים אחדים. בני חוסייני מילאו משרות בכירות במנגנון השלטוני והאדמיניסטרטיבי הבריטי, כמו מוסא קאסם באשה אל-חוסייני שמונה כראש עיריית ירושלים במרץ 1918. הוא הודח ממשרתו שנתיים מאוחר יותר, באפריל 1920, בשל מעורבותו בהסתה שהביאה לאירועי הדמים שנודעו ביישוב כמאורעות תר"פ, והוחלף בידי ראג'ב נשאשיבי המתון איש משפחת נשאשיבי, יריבתם של החוסיינים. בתקופה זו, בה החלה לצמוח התנועה הלאומית הפלסטינית, גאתה היריבות המרה בין משפחת חוסייני למשפחת נשאשיבי, והתחרות בינן השתלטה על החיים הציבוריים הפלסטיניים. המשפחות נאבקו ביניהן על מינויים במועצה המוסלמית העליונה, בראשות ערים, וכן על ייסוד בנקים, אגודות מקצועיות ומיזמי פיתוח שונים. בעוד משפחת חוסייני ייצגה קו לאומני קיצוני ומיליטנטי, ייצגו הנשאשיבים קו לאומי מתון ונוח יותר לשלטונות הבריטים.

הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל החליט להמשיך את המסורת של מינוי בן משפחת חוסייני למשרת המופתי של ירושלים, וב-1921, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, מינה לתפקיד את אמין אל-חוסייני. המופתי אל-חוסייני התגלה במהרה כלאומן קיצוני, שעל רקע היריבות עם משפחת נשאשיבי הקצין עוד יותר את עמדותיו הלאומניות תוך שילוב סוחף ביניהן לבין קנאות דתית קיצונית. את מאמציו מיקד בהסתה גוברת והולכת נגד הציונות ולסיכול מה שכינה המזימה היהודית להשתלט על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ובעיקר הר הבית. דרשותיו והטפותיו ששילבו פסוקי קוראן עם הסתה אנטי-ציונית זכו לאוזן קשבת בציבור הפלסטיני ובעולם הערבי בכלל, ומעמדו שלו ושל משפחת חוסייני כמובילי מנהיגות לאומית גבר והלך. על רקע ההסתה ומעמדו המתחזק של חוסייני, פרצו ב-1929 מאורעות תרפ"ט, ועם המשך התבססות מנהיגותו קם ב-1936 הוועד הערבי העליון שהתגבש סביב חוסייני.

המרד הערבי הגדול פרץ באותה שנה תחת מנהיגותו של חוסייני, ובעקבותיו פיזרו הבריטים את הוועד הערבי העליון, עצרו את ראשיו והיגלו אותם מן הארץ. אמין אל-חוסייני עצמו הצליח לחמוק ממעצר, ולעשות את דרכו ללבנון. הוא המשיך את פעילותו המדינית המשלבת ליבוי יצרים דתי במדינות ערב השונות, ובהמשך הגיע לאירופה. בני חוסייני נוספים היו בין הגולים, ביניהם בן-דודו של המופתי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני שהחל להתבלט כמנהיג צבאי בעת המרד. שנים אחדות מאוחר יותר, בעת מלחמת העצמאות, היה עבד אל-קאדר בין המפקדים הצבאיים הבולטים מקרב הפלסטינים, והוא נהרג בקרב על הקסטל.

[עריכה] לאחר הנכבה

סיומה של מלחמת העצמאות, הנכבה בהגדרתה הפלסטינית, פגע במעמדה ובמנהיגותה של משפחת חוסייני. עם זאת, שלא כמשפחות ערביות אמידות אחרות בירושלים - תושבי קטמון, טלביה, בקעה ומוסררה שהפכו לפליטים ואיבדו את רכושם עם חלוקת ירושלים - לא איבדו החוסיינים רכוש רב ולא היו לפליטים, היות ומרביתם ישבו ואחזו בבבתים ובאדמות שנמצאו בחלקי ירושלים שלא עברו לשלטון ישראלי, ממזרח ל"קו העירוני". המשפחה עודה נחשבה מיוחסת ואמידה, גם במזרח ירושלים הירדנית, אך איבדה את הבכורה תחת בית המלוכה ההאשמי לטובת משפחות נשאשיבי ונוסיבה, שעמדותיהן המתונות היו נוחות לו יותר. כאשר נרצח המלך עבדאללה הראשון בעת ביקור בהר הבית ביולי 1951 בידי קבוצת מחתרת לאומנית פלסטינית, היה זה בן משפחת חוסייני, דאוד אל-חוסייני, שעמד בראש ההתארגנות. לאורך תקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים הוסיף החאג' אמין אל-חוסייני לשהות בגלות בבירות ערב השונות, ולא הורשה לשוב לירושלים.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים החל להתבלט בציבוריות הפלסטינית הירושלמית בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, פייסל חוסייני. פייסל חוסייני נולד בעת גלות המשפחה בעיראק, והצטרף לפתח לצד ערפאת בעת לימודיו בקהיר. ערפאת עצמו היה קשור בקשר משפחה לחוסיינים, דרך אימו שהייתה בת דודתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני (שמו המלא של ערפאת בתעודת לידתו "יאסר עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני"). פייסל חוסייני הצטרף לצד ערפאת לארגון לשיחרור פלסטין עם הקמתו ב-1964, וזמן קצר לאחר איחוד ירושלים תחת שלטון ישראלי התיישב במזרח ירושלים כשהוא צומח בשורות האירגון כבן טיפוחיו של ערפאת ונציגו בירושלים. מעמדו הגיע לשיא בשנות ה-90, כאשר עמד בראש המשלחת הירדנית-פלסטינית לועידת השלום במדריד (1991) ובהמשך מונה באופן רשמי כאחראי על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית שלאחר הסכמי אוסלו. הוא עמד בראש האוריינט האוס, המטה הרשמי של אש"ף בירושלים, אותו ייסד ובו פעל. חוסייני מיתן את עמדותיו, בוודאי יחסית למורשת החוסיינית הקיצונית והמיליטנטית, וניהל מגעים רבים (ואף יחסי ידידות קרובה) עם אישי שמאל ישראלים ועם הקהילה הבינלאומית, אף שאנשי ימין ישראליים טענו שמדובר בטקטיקן ערמומי ומאחז עיניים האוחז למעשה בעמדות קיצוניות מוסוות. לצידו טיפח באוריינט האוס את בן-דודו שריף חוסייני, שעמד בראש המחלקה ליחסים בינלאומיים של המוסד. עם הזמן הוכר פייסל חוסייני כמנהיג לאומי וכמחליף פוטנציאלי לערפאת בעיני ישראל והקהילה הבינלאומית, ואף בקרב חלקים מן הציבור הפלסטיני, וכתוצאה סר חינו מעיני ערפאת. הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב בזמן ועידה בכוויית במאי 2001.

כיום, מאז הסתלקותו של פייסל חוסייני, אין בני חוסייני בולטים בהנהגה הפוליטית הפלסטינית.