אדיפוס המלך
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדיפוס המלך (יוונית: Oι̉δίπoυς τύραννoς, אוֹידיפוס הטיראן) היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס בשנת 428 לפנה"ס. המחזה הוא השני מבין הטרגדיות התבאיות שהועלה על במה, אך הוא הראשון בסדר הכרונולוגי כשלאחריו באים אדיפוס ב ואנטיגונה.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלילה
כאשר אדיפוס נולד, נמסרת להוריו נבואה שכאשר אדיפוס יגדל, הוא יהרוג את אביו וינשא לאימו. הוריו של אדיפוס מחליטים להרגו במאמץ למנוע מהנבואה להתגשם. הם מפקידים אותו בידי צייד אשר נוטש אותו בראש הר מרוחק. אדיפוס נמצא על ידי רועה הלוקח אותו לחצרו של מלך קורינתוס שם הוא גדל כבנם של המלך והמלכה. כאשר אדיפוס גדל הוא שומע מפי האורקל של דלפי כי הוא עתיד להרוג את אביו ולהנשא לאמו. כאשר הוא שומע על הנבואה, הוא מחליט לברוח מחשש שהוא יגשים את הנבואה ויהרוג את הוריו המאמצים. במהלך נדודיו של אדיפוס ביוון, הוא נתקל בקבוצה של אנשים אשר מתווכחת איתו על זכות המעבר. אדיפוס הורג את כל האנשים פרט לאחד, מבלי לדעת שאחד מהנרצחים הוא בעצם אביו הביולוגי ושהגשים בכך את חציה הראשון של הנבואה. בהמשך דרכו אדיפוס מגיע לתבאי, עיר הולדתו, ושומע שם שמלכה של העיר מת בנסיבות מסתוריות וכי העיר נתונה במצור על ידי ספינקס, שלא מאפשרת כניסה לעיר לפני שיפתרו את חידתה. אדיפוס פותר את החידה, משחרר את תבאי, וכפרס על גבורתו-נושא לאישה את אלמנת המלך, ובכך בעצם מגשים את הנבואה במלואה. לאחר מספר שנים, כאשר לאדיפוס ולאישתו-אימו כבר נולדים ילדים, פורצת בתבאי מגפה נוראה. אדיפוס שולח שליחים לכל רחבי יוון במטרה להבין את סיבת המגפה. בחלק זה מתחיל המחזה של אדיפוס ובו מחפשים את החוטא. עם סיום המחזה אדיפוס מגלה כי הוא עצמו החוטא. כשהאמת מתגלה לו הוא מנסה להאשים אחרים ולהכחיש בפני עצמו עד שמגיע הרגע שהוא ואישתו-אימו מבינים את האמת המרה. כעונש הוא עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלות יחד עם שתי בנותיו - איסמנה ואנטיגונה, בעוד שאישתו-אימו מתאבדת ושני בניו - אטאוקלס ופוליניקס - נשארים בעיר.
המחזה "אדי קינג" מאת ניסים אלוני הוא עיבוד חדשני למחזהו זה של סופוקלס.
[עריכה] ניתוח ספרותי
[עריכה] גורלו של אדיפוס במחזה
קיימות שתי גישות עיקריות הנוגעות לגורלו הטראגי של אדיפוס. אחת מהן טוענת שאדיפוס המלך הוא טראגדיה של גורל, כלומר – אדיפוס נתון בציפורני הגורל ואינו אחראי לטעויותיו ולגורלו. לפי גישה זו, חיי האדם נשלטים על ידי כוחות שמעבר לאדם (האלים).
דעה זו גורסת כי אדיפוס לא עשה עוול בכוונה תחילה – הסיבות לרצח לאיוס מושתתות בעיקרן על אופיו הנמהר ומהיר החימה – הוא אכן חף מפשע, במובן המדובר. כל אשמתו היא שהאלים בחרו בו כדי ללמד לקח את בני התמותה. לא משום שחטא, אלא משום שזהו רצונם, ורצונם צודק תמיד. בגישה הזו האלים משחקים את תפקיד 'הגורל העיוור', ועל אדיפוס הוטל להיות הקורבן, הדמות הטראגית בעלילה (אך למרות זאת, בסיפור האגדה עצמו, מה שאין מספרים, לפני שנולד לליוס בן הוא אנס בן של כוהן בדלפי, ועל כך ננחתה עליו קללה שלא יוולד לו בן. אך למרות זאת הוליד ליוס בן, ולכן קיללו אותו האלים שוב, "הבן שלך ירצח אותך וישכב עם אימו"). הם רצו להגדיש את כוחם האלוהי על הכוח האנושי, שהוא כאין וכאפס ביחס לשלהם, ובחרו באדיפוס דווקא משום שהוא אדם דגול ורם מעלה, כי אין הכפשת שמו של איש מעניי העם יכולה להיות סימן לגדולת האלים.
הגישה השנייה, לעומת זאת, בה תומכים רבים (ואריסטו הראשון בהם), אומרת שמקור גורלו הנורא של אדיפוס הוא בחטא שחטא. אמנם הנקודות השליליות באופיו הן ביטחון עצמי מופרז וחשדנות, שמביאים אותו למעשים נמהרים ולא תמיד צודקים, אך יחד עם זאת, לפי תיאור הרצח של לאיוס, משתמע כי אדיפוס היה חף מפשע. בני אדם רבים שחטאיהם ומגרעותיהם גדולים מאלו של אדיפוס, נחשבים לאנשים הגונים ומהוגנים, וחייהם רגועים ושלווים. לפי מושגי היוונים רצח לאיוס היה רצח שאינו גורר כל עונש, אלא רק צורך בהיטהרות.
[עריכה] אדיפוס כדמות טראגית במחזה
אדיפוס הוא אדם מהיר החלטה ומהיר פעולה, בעל אינטליגנציה רבה ומנוצלת היטב ותכונות מנהיגות בולטות, שמעורר הערצה מנתיניו. עם כל אלה, הוא גם איש נמהר, נוח לכעוס ולחשוד. יש לו אישיות גדולה, אבל לא אידאלית לאישיותו של אדם. אישיותו מגלמת את הדמות הטראגית בכך שהוא נאבק באומץ מול הגורל, ואצילות הרוח שאופפת אותו אפילו בשעת משבר, אסון והתפוררות האושר שלו, היא מקור הטראגיות של המחזה "אדיפוס המלך".
ככל שמתקדם המחזה, 'טבעת האמת' מתהדקת סביב אדיפוס, עד שהוא לא יכול עוד לברוח. היא מתגלה בכל הטראגיות שבה בתמונת השיא של המחזה – בשיחה שבין אדיפוס, השליח מקורינתוס והמשרת הזקן, בה אדיפוס יכול להרכיב, לבסוף, את תמונת חייו למן ההתחלה. היא מורגשת על ידי הקורא (או הצופה), באופן מסוים, כבר מהתמונה הראשונה, בה בני תבאי מתחננים בפני אדיפוס שיציל את העיר מפני הצרות שפקדו אותה. את הטראגיות במחזה מדגישה האירוניה הטראגית שנראית בכל חלקי המחזה.
נראה שאדיפוס כלל אינו מתרעם על גורלו העגום, למרות היותו הקורבן, כביכול. הוא לא מתלונן על דינו ואינו כועס על האלים. הוא מקובע בתכונות אופיו השליליות – וגם החיוביות. הוא מתעקש לחקור את האמת עד סופה, מה שנובע מתקיפותו האינטלקטואלית המאפיינת אותו – גם בוויכוחו עם תרזיאס הוא הפגין חוסר הקשבה והבנה. העימות הטראגי שבמחזה, שיוצר את דמותו הטראגית של אדיפוס, הוא ההתנגשות בין האמת של האלים לבין האמת בה מאמינים בני האנוש.
אישיותו של אדיפוס היא המושלמת ביותר בשביל דמות טראגית שעיקרה הוא ללמד לקח את בני האדם; הוא אדם גדול, מוערך ומוערץ על ידי נתיניו, בעל תכונות חיוביות רבות ותכונות שליליות המשלימות אותן.
