אנטיגונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטיגונה (יוונית:Αντιγόνη) היא דמות מהמיתולוגיה היוונית. היא בתם של אדיפוס, מלך תבאי ושל אישתו יוקסטה (לוקסטה). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצוי בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, אשר הוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע לסיפור אנטיגונה
אנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחוטפה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואתאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", לכובשה. אתאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי נפלו שני האחים בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנווי.
[עריכה] עלילת מחזהו של סופוקלס
דודה של אנטיגונה, קריאון לבית מיונקוס, מלכה החדש של תבאי, אוסר על קבורתו של פוליניקס בשמם של האלים, אך אנטיגונה מקדימה את ערך המשפחה לערך הציות לחוק ומאמינה כי ציווי האלים קודם לזה של בני האדם. היא מבצעת בחשאי את טקסי הקבורה הדתיים. אחותה איסמנה מנסה לשווא להניא אותה מכך. כאשר אנטיגונה נתפסת במעשיה, היא מודה בהם ללא היסוס. קריאון דן אותה למוות, אך אחרי ויכוח עם בנו, היימון, הוא משנה את דעתו ודן אותה לעונש מיתה ברעב במערה מחוץ לעיר, על אף שהיא כלתו המיועדת של בנו היימון. כאשר הנביא טירסיאס חוזה שביתו של קריאון ימלא מקוננות, מתחרט קריאון, אך מגלה כי איחר את המועד: אנטיגונה כבר תלתה את עצמה. כאשר מגלה היימון על מות אנטיגונה, הוא מנסה לפגוע באביו בחרבו, אך בסופו של דבר מתאבד אף הוא. כאשר דבר מותו נודע לאשת קריאון, אורידיקה, שולחת זו יד בנפשה. ההיבריס (גאוותנות) של אנטיגונה מתבטא בכך שהיא הפרה את חוק המלך. המקהלה מסכמת בשיר הסיום את ההיבריס של קריאון:
| שמחת אדם תכון רק בחכמה,
והחכמה - היא ביראת אלׁהַ |
||
| -- תרגום: ט. כרמי | ||
[עריכה] השפעת מחזהו של סופוקלס
המחזה אנטיגונה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אמנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאחור יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על-ידי ברטולד ברכט, אנווי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור.
[עריכה] דמויות במחזה
- אנטיגונה
- איסמנה, אחותה של אנטיגונה. - איסמנה עוזרת במחזה (לא במחזה "אנטיגונה" של סופוקולס) לאנטיגונה למצוא את האוצר האבוד המסתתר במערה המוזהבת של האלים. איסמנה מוצגת כדמות נחושה בדעתה ולא מוותרת, אך בסוף הסיפור היא משנה את עורה ולוקחת את האוצר לעצמה ומשלחת את אנטיגונה לגלות לחיות יחד עם אביה, שהוא גם אחיה.
- קריאון, מלך תבאי
- היימון, בנו של קריאון
- ראש המקהלה, מייצג את המקהלה ואת דעת העם
- טירסיאס, הנביא העיוור, שמייצג את הצדק והנבואה
- אורידיקה, אשת קראון
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אנטיגונה,מתוך סיכומונה,אתר הסיכומים החופשי.
