אליזבת לופתוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אליזבת לופטוס Elizabeth F. Loftus (נולדה ב-16 באוקטובר 1944 בלוס אנג'לס קליפורניה) היא פסיכולוגית אמריקנית יהודיה.

תוכן עניינים

1 עבודתה
2 השכלה
3 קריירה
- 3.1 המקרה של ג'יין דו
- 3.2 המקרה של הולי רמונה
4 תארים
5 ספריה
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] עבודתה

אליזבת לופתוס חוקרת את הזיכרון האנושי, וכיצד ניתן ל"השתיל" זכרונות ולשנותם על ידי עובדות, רעיונות, הצעות וצורות אחרות של מידע שאחרי האירוע ולגרום לאנשים בריאים בנפשם לזכור אירועים שלא קרו באמת. למשל שאלות מראיין, עורך דין או חוקר יכולות להטות זכרונו של האדם ואף להשתיל במוחו זכרונות שלמים. והדבר מתרחש במקרים רבים כמו לגבי אונס או התעללות מינית שהאדם סבור כי חווה, מה שלא אירע באמת.

האדם זוכר זיכרון בדוי ומשוכנע כי הוא אמיתי. עבודתה שנויה במחלוקת והיא בעלת משקל רב בחוק, כמו גם בתחומים אחרים, לופטוס אף השתתפה כעדת תביעה מומחית במשפטים ברחבי העולם ביניהם במשפט של או.ג'יי סימפסון והשתתפה בוועדות ציבוריות וממשתלתיות בתחום הפסיכולוגיה. כתבה כעשרים ספרים ויותר מארבע מאות מאמרים.

[עריכה] השכלה

נולדה בשם בת פישמן, כנכדתם של מהגרים יהודים מרומניה ומרוסיה. קיבלה את התואר הראשון שלה במתמטיקה ופסיכולוגיה באוניברסיטת לוס אנג'לס (UCLA) בשנת 1966. את התואר השני קיבלה ב-1967 ואת הדוקטורט בשנת 1970, שניהם בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד.

[עריכה] קריירה

אחד ממחקריה המפורסמים היה מחקר שחזור המכונית ההרוסה, שהיה דוגמה להשפעת מידע שגוי. היא גם ידועה בשל פיתוחה את טכניקת אבד בקניון על מנת ליצור זכרונות מוטעים במעבדה.

לופתוס מכהנת כפרופסור במחלקה לפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות, ובמחלקה לקרימינולוגיה, משפטים וחברה, כמו גם במחלקה למדעים קוגניטיביים וכחברה במחלקה לנוירוביולוגיה של הלמידה והזיכרון באוניברסיטת קליפורניה, אירוין. היא גם מכהנת כפרופסור לפסיכולוגיה ולמשפטים באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל.

לופתוס פעילה כיועצת או כעדת ראייה במאות הופעות בבית משפט בהקשר לנושא הזיכרון.

[עריכה] המקרה של ג'יין דו

"ג'יין דו" היה נושא המחקר שפורסם על ידי דייוויד קורוין בנושאים של זיכרון מודחק ושהושג מחדש. לא המחקר ולא המחקרים העוקבים מתייחסים אליה בשמה האמיתי. כפסיכולוג שנשכר במשפט גירושים בשנת 1984, הקליט קורווין בוידאו ראיון עם ג'יין דו - בהיותה אז בת שש - שבו היא טוענת כי סבלה מהתעללות פיזית ומינית מידי אמה הביולוגית. התביעה הוגשה במהלך הגירושים של הוריה, האם הפסידה את האפוטרוטרופסות על הילדה והיא עברה לאביה ולאשתו החדשה. אחד עשר שנים מאוחד יותר, הראה קורווין לג'יין דו את הקלטת המקורית לאחר שהשיג אישור ממנה ומהאפוטרופוס שלה. קורווין הקליט אז ראיון מעקב שבו ג'יין דו נזכרת מחדש בהתעללות שעברה, למרות שלא היה לה כל זיכרון של התעללות קודם לכן. קורווין פרסם תעתיק של הקלטת ומאמר הסבר.

לופתוס ומלוין גוייר שחקר עימה ערכו חקירה לאחר מכן וסקרו חומר רקע מקיף. בהתבסס על האינפורמציה שנרכשה, לופתוס וגוייר פרסמו מאמר ספקני שכותרתו "מי ניצל את ג'יין דו?" הסיכונים בהיסטורית המקרה הבדיד". המאמר ביקר קשות את התקפות הקודמת של מחקרו של קורווין. לופתוס ועמיתה בדקו מסמכים, ריאיינו את האם הביולוגית והאם החורגת, והגיעו למסקנה כי ההתעללות לא אירעה מעולם. לטענתם, הזכרונות היו כוזבים, האב הנחה את הילדה לומר את שאמרה, היא שכחה את המאורע במרוצת השנים משום שלמעשה לא התרחש מעולם, ונזכרה בו בשנית בהשפעת הפסיכולוג שחקר אותה אחרי שנים. בתגובה תבעה ג'ין דאו את לופתוס על הפרת פרטיות, והאוניברסיטה שהעסיקה אותה החרימה את החומר ואסרה עליה לדבר בנושא, לבסוף הוכרחה לופתוס להתפטר ובשנת 2002 פרסמה את המאמר המדובר בכתב העת Skeptical Inquirer.

[עריכה] המקרה של הולי רמונה

בשנת 1989 החלה הולי רמונה בת השמונה עשרה ללמוד באוניברסיטה, היא הייתה בולמית ודכאונית והלכה לפגישה עם פסיכולוג. בפגישה הראשונה אמר הפסיכולוג לרמונה ולאימה כי רוב מקרי הבולמיה נגרמים כתוצאה מהתעללות מינית בזמן הילדות, לפתע החלה הולי לזכור ארועים של התעללות מינית מידי אביה מגיל שש עד גיל חמש עשרה, שאותם גילתה לפסיכיאטר בבית החולים בו הייתה מאושפזת. אביה הכחיש הכול, אולם חרף זאת אשתו התגרשה ממנו והוא פוטר מעבודתו כמנהל מפעל.

לופטוס נשכרה לטפל במקרה. ב-1994 היא שכנעה את חבר המושבעים כי המטפלים בהולי הם אלו שיצרו בה את הזכרונות ושכנעו אותה שהם אמיתיים. האב זוכה והוענקה לו ההזדמנות לתבוע את הפסיכולוגית שטיפלה בביתו, את הפסיכיאטר של בית החולים ואת בית החולים.

[עריכה] תארים

לופתוס נבחרה בשנת 2004 כחברת האקדמיה הלאומית למדעים ושל האקדמיה האמריקאית לאומנויות ולמדעים ולאגודה הפילוסופית האמריקאית ובשנת 2005 נבחרה לחברה המלכותית באדינבורו. בשנים 1998-1999 כיהנה כנשיאה של האגודה לפסיכולוגיה האמריקנית, בשנת 1984 וכן בשנים 2004 עד 2005 שימשה כנשיאת האיגוד לפסיכולוגיה המערבית והחברה למשפט פסיכולוגי.

אליזבת לופתוס זכתה באותות כבוד רבים, בהם פרס גרומאייר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ומאוניברסיטה מיאמי באוהיו ואוניברסיטת ליידן בהולנד, כן הוענק תואר דוקטור למשפט לשם כבוד מטעם ג'ון גיי קולג' למשפט פלילי בניו יורק ודוקטור למדעים לשם כבוד מאוניברסיטת פורטסמות באנגליה. בנוסף לכך הוענקו לה תוארי כבוד מטעם האקדמיה האמריקנית לפסיכולוגיה משפטית בשנת 1995, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ישומית ב-1996, החברה הפסיכולוגית האמריקנית בשנים 1997 ו-2001 והאקדמיה האמריקנית הלאומית למדעים ב-2002. לופטוס אף דורגה במקום החמישים ושמונה מבין מאה הפסיכולוגים החשבים ביותר במאה העשרים והיא האשה הראשונה ברשימה זו.

[עריכה] ספריה

Learning. by Sarnoff A. Mednick, Howard R. Polio, Elisabeth F. Loftus, 2th edition. Englewood Cliffs, N.J., Prentice Hall, 1973
Human Memory: The Processing of Information. by Geoffrey R. Loftus, Elisabeth F. Loftus, Hillsdale, N.J., Lawrence Erlbaum Associates, 1976
Eyewitness Testimony. Cambridge, Mass., Harvard University Press 1979
Cognitive Processes. Lyle E. Bourne, Jr., Roger L. Dominowski, Elizabeth F. Loftus. Eaglewood Cliffs, New Jersey, Prentice Hall, 1979
Mind at Play: The Psychology of Video Games. Geoffrey R. Loftus and Elisabeth F. Loftus. New York, Basic Books, 1983
Eyewitness Testimony: Psychological Perspectives. Edited by Gary L. Wells and Elisabeth F. Loftus. Cambridge, Cambridge University Press, 1984
Witness for the Defense: The Accused, the Eyewitness and the Expert Who Puts Memory on Trial. Elisabeth Loftus and Katherine Ketcham. New York, St. Martin's Press, 1991
The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse. by Elisabeth Loftus and Katherine Ketcham. New York, Saint Martin Press, 1994.