אלי גבע
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלי גבע היה מח"ט שריון חטיבת 211 (עוצבת יש"י) וקצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, בנו של האלוף יוסף גבע. במהלך המצור על העיר ביירות בתחילתה של מלחמת לבנון, הודיע שאינו מוכן להוביל את חייליו לפריצה לתוך העיר ביירות משיקולי מוסר מלחמה, ואי הסכמה להקרבת חיי לוחמים בלחימה בשטח עירוני מיושב. הרמטכ"ל רפאל איתן ניסה להידבר עם גבע, אך בסופו של דבר גבע עמד על דעתו ובשל כך הודח מצה"ל.
יחס החברה הישראלית אל האיש ומעשהו נגזר במידה רבה מעמדה פוליטית. המתייחסים לדרכו בחיוב, רואים בסירובו לפקד על חייליו מעשה חלוצי. לעומתם טוענים השוללים את דרכו, כי למעשהו היו גם מניעים אישיים, טענה שלא הוכחה.
זאב שיף ואהוד יערי מסכמים את המטרה של גבע: "גבע שאף להוציא את הביקורת מכלל "שיחות על המרפסת" (של הצבא) לכלל התבטאות ברורה מול הדרג המדיני כדי לסכל את הכוונה לפרוץ למערב ביירות." (מלחמת שולל, 264).
