סרבנות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סרבנות, או אי-ציות, הם מונחים המציינים התנגדות פאסיבית לסמכות של ממשל בשל שיקולים מוסריים, ולמעשה מרד פאסיבי. לרוב משוייכת הסרבנות עם אידאולוגיה ליברלית.
מעצם הגדרתה, סרבנות היא סוג מסוים של פשע, אך ההכרה בסרבנות כנובעת באופן ישיר ממוסר אנושי, הופכת אותה לתחום נפרד. כמו כן, הסרבנות היא ביטוי לפעילות פוליטית מכוונת. לרוב מקבל הסרבן את העונש המוטל בחוק על סרבנותו.
מבחינה פוליטית, הסרבנות הינה כוח פוליטי לכל דבר. באופן ישיר, פוגעת הסרבנות בממשל, בכך שהיא מונעת את קיום פעולותיו באופן מלא. באופן עקיף, לעתים רבות הסרבנות מעוררת תנועות הקרובות לערכים שבשמם נעשה הסירוב, ועל כן משמשת ככוח פוליטי מעבר לערכו הישיר.
עיקרון נוסף המשותף כמעט לכל סוגי הסרבנות, הינו המימד התקשורתי שבה. לרוב, מנסה הסרבן לעורר דעת-קהל חיובית לדעותיו, ולהביא לסרבנות נוספת, או להתחזקות הזרם הפוליטי המייצג את דעותיו (גם אם הוא לא קשור בהכרח בסרבנות).
תוכן עניינים |
[עריכה] סוגי סרבנות
קיימים סוגים רבים של סרבנות, הנובעים מתפוצתה הרחבה של התופעה במהלך ההיסטוריה.
[עריכה] סרבנות רציונלית מול סרבנות מצפונית
סרבנות רציונלית הינה סרבנות השואפת לקידום המצב החברתי, ומהווה תגובה מתוכננת למצב קיים, מתוך כוונה לשפר את מהלך האירועים. סרבנות מסוג זה הינה סרבנות השוקלת את התוצאות של כלל ההחלטות השונות הנוגעות לה, ומבוצעת מתוך שיקול זה.
דוגמה: מי שמדינתו מצוייה במלחמה שאינה צודקת לטעמו, נחשב לסרבן רציונלי כאשר הוא מאמין כי סרבנותו תועיל למדינתו ולאנושות. במקרה זה, אם סרבנותו תביא להגברת התמיכה בלחימה דווקא, אזי לא יסרב אלא יבחר בדרך פעולה אחרת. הדוגמה הבולטת ביותר לסרבנות רציונלית הינה סרבנותו של מוהנדס קרמצ'נד גאנדי (מהטמה גנדי) בתקופת השלטון הבריטי בהודו.
סרבנות מצפונית הינה סרבנות המניחה כי הממשל עצמו אינו מהווה גורם בעל ערך מוסרי, וכי קיים מוסר עליון, אשר קיומו של הממשל אינו נמדד ביחס אליו.
בדוגמה הקודמת, הסרבן המצפוני משייך את המדינה כולה לעושה מעשה בלתי צודק, ועל כן מסרב לקחת חלק במעשה זה, בלא בחינה של תוצאות סרבנותו. הדוגמה הבולטת ביותר לסרבנות מצפונית הינה סרבנותו של נוער הפרחים בשנות ה-60 של המאה ה-20 לשירות צבאי בוייטנאם.
[עריכה] סרבנות קונקרטית מול סרבנות מופשטת
סרבנות מופשטת הינה סרבנות בביטויה הכללי, כיחס האדם לממשל. סרבנות זו תומכת בסרבנות באופן כללי, בלא התחשבות בביטוי הממשי שלה.
סרבנות קונקרטית הינה סרבנות אשר תקפה למצב חברתי נתון, בהתחשב בתהליכים הממשיים המתרחשים בו. סרבנות מסוג זה מתייחסת לרקע הקיים ולמגמות השונות. סרבנות שכזו הינה בהכרח רציונלית.
[עריכה] סרבנות טוטאלית מול סרבנות חלקית
סרבנות חלקית הינה סרבנות לביצוע הוראות מסוימות של הממשל. סרבנות כזו הינה לרוב לפקודות צבאיות מסוימות (כגון: סירוב לשירות בשטחים כבושים), אך עשוייה להתייחס להחלטות ממשל אחרות, כדוגמת הפרת המונופול הבריטי על ייצור המלח על-ידי סרבנים הודים בהנהגת מהטמה גנדי.
סרבנות טוטאלית הינה סרבנות לכל מגע עם הרשויות, הכולל תשלום מיסים, תעסוקה, קבלת הטבות וכו', מתוך אי הכרה בלגיטימיות של הממשל על מוסדותיו.
סרבנות מסוג זה עשויה להיות עקב פעולת ממשל מסוימת, כדוגמת סרבנות המס של הנרי דייוויד תורו, כביטוי להתנגדותו למלחמה במקסיקו, או מתוך תפיסה הרואה בכל צורת ממשל צורה חברתית לא מוסרית, כדוגמת סרבנותו של לב טולסטוי להחזיק אדמות. במקרה האחרון מונעת הסרבנות מתוך אמונה כי מצבה הטבעי של החברה הינו בלתי מאורגן, וכי כל ממשל הינו הפעלת כוח שאינה טבעית. בישראל מתקיימת סרבנות מסוג זה בקרב פלגים קיצוניים של החרדים, כגון "נטורי קרתא".
[עריכה] ארגון הסרבנות
מבחינה ארגונית, הסרבנות עשוייה להיות מעשה של פרטים או של קבוצות. הבדלים אלו באים לידי ביטוי באופייה הרשמי של הסרבנות, לדוגמה: בהכרזה משותפת של קבוצת אזרחים מסוימת על סרבנות לתשלום מיסים.
כמו כן, הרקע לסרבנות עשוי להיות אישי או נובע מזרם פוליטי. מכיוון שהסרבנות לעתים אינה מוכרת באופן רשמי כמעשה של רבים, הרקע לסרבנות מכריע אם הסרבנות אישית או קבוצתית.
תנועת סרבנות הינה תנועה חברתית, שעיקר פעילותה הינו בהתנגדות לממשל מדפוס זה. תנועות כאלו משרתות לרוב מאבק חברתי רחב, הפועל גם במישורים נוספים. הדוגמה הבולטת ביותר לתנועה כזו במהלך ההיסטוריה הינה תנועתו של מהטמה גאנדי לשחרור הודו, בשנות הכיבוש הבריטי.
[עריכה] סרבנות אזרחית מול סרבנות צבאית
סרבנות אזרחית הינה סרבנות לביטויים האזרחיים של הממשל, כדוגמת מיסוי, עבודה במגזר הציבורי, תקנות חוקים ועוד. לרוב, התנגדות למיסוי הינה הביטוי המרכזי להתנגדות מסוג זה, שכן הוא מייצג את מקור כוחו של הממשל.
סרבנות צבאית הינה סירוב לפקודות מסוימות של הצבא, ולעתים סירוב מלא לשירות בצבא, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות הממשלה, שאותה מבצע הצבא.
לעתים התנגדות כללית לשרת בצבא מטעמי מצפון רגשיים, מוכרת רשמית כסיבה לאי-גיוס. במקרים מסוימים אלו נחשבת הסרבנות לדעה של אדם המקבל שירות צבאי באופן כללי, אך מתנגד לכך שהוא עצמו ישרת בצבא. במקרים כאלו, הגדרת ההתנגדות אינה נחשבת לסרבנות.
סרבנות לשירות צבאי עשוייה להיות ביטוי לפציפיזם, המתנגד לעצם קיומו של כוח לוחם, או ביטוי להחלטה פוליטית מסוימת בנוגע לשימוש בכוח הצבאי, כדוגמת הכרזת מלחמה או כיבוש.
[עריכה] סרבנות ודמוקרטיה
הסרבנות במשטרים לא-דמוקרטיים פשוטה, שכן היא מהווה התנגדות לכוח השולט ולערכיו, בדומה לכל מרד אחר. במשטרים לא-דמוקרטיים, הסרבנות מייצגת התנגדות פאסיבית, אך היא נתפסת כהתנגדות לכל דבר על-ידי השלטון ועל-ידי הציבור.
במשטר דמוקרטי, התנגדות לשלטון הינה מותרת מבחינה עקרונית, עם זאת, הדמוקרטיה מחייבת שיתוף של הפרט בחיי הכלל, ושינוי של החברה מתוך גבולותיה. לכן, יחס הסרבנות לדמוקרטיה הינו מורכב. מה גם, שתופעת הסרבנות נפוצה ביותר במשטרים דמוקרטיים, מהסיבות הבאות:
- במשטר דמוקרטי נהוגות נורמות של ביקורתיות לגיטימית של המשטר, עיקרון המביא לצמיחת תופעות סרבנות.
- במשטר דמוקרטי קיימת תקשורת שאינה משרתת אך ורק את המדיניות הנבחרת, ועל כן מסרי סרבנות מוצאים דרך לציבור רחב, עיקרון המגביר את תופעות הסרבנות, וכן הופך כל סרבנות למשתלמת מבחינת העלאת הנושא לסדר היום הציבורי.
- ענישת אזרחים אינה חמורה במשטרים הדמוקרטיים כמו בלא-דמוקרטיים, עיקרון המקל על הסרבנות.
- מבחינה היסטורית, מדינות דמוקרטיות הינן גם ליברליות, ועל כן נהוגים בהן דפוסי מחשבה ליברלים המעמידים את האינטרס הפרטי במרכז, עיקרון המעודד פעולה המתנתקת מהחברה (הבאה לידי ביטוי בשלטון), על-פני פעולה המשנה את החברה מתוך שיתוף איתה (על-יד המוסדות הדמוקרטיים).
באופן טהור, סותרת הסרבנות את הדמוקרטיה, שכן הממשל הדמוקרטי מייצג כוח פוליטי בשליטת העם. במצב זה, הסרבן מפעיל כוח פוליטי נגדי, המתנגד לכוח הפוליטי של הממשל, ובכך מחליש את היסודות העממיים שבשלטון. בניסוח אחר, הופך הסרבן את עצמו לשליט-בכוח-עצמו, ובכך מהווה ניגוד לשליטת העם.
עם זאת, יש המתארים מציאות שונה, בה סרבנות מקדמת את הדמוקרטיה. תומכי הסרבנות במקרה זה, לרוב טוענים כי קיימים פגמים בדמוקרטיה, המאוזנים על-ידי הסרבן.
מבחינה סוציולוגית, לרוב מייצגת הסרבנות מעשה לא-שיתופי, שכן הסרבן אינו מכיר ביכולתו לעצב את החברה מתוכה, ועל כן מוציא את עצמו אל מחוץ לגבולות ההסכם החברתי, ומנסה להניע אותה על-ידי פרישה זו.
[עריכה] נכונות לשאת בעונש
מרבית הסרבנים מסכימים לסבול את הסנקציה המוטלת בחוק על סרבנותם. מכיוון שברוב המקרים העונש הינו מאסר, הופך הסרבן לאסיר מצפון.
ניתן להסביר זאת בכמה דרכים:
- הסרבנות נובעת מדפוס פעולה פאסיבי, ועל כן מדכא התנגדות פעילה למשטר. במקרים רבים, הסרבנות נובעת מתפיסת-עולם הדוגלת באי-אלימות, ועל כן הסרבן מוכן לסבול אלימות בצורת סנקציה, אך לא לגרום לה בצורת התנגדות לסנקציה.
- הסרבן אינו מעוניין לפגוע בשלטון מעבר לאי הסכמתו עם הוראה מסוימת, אותה הוא מסרב לבצע. הסרבן מקבל את הלגיטימיות של המשטר ושל צורת הענישה שלו, אך פוסל ביצוע פעולה מסוימת הסותרת את מצפונו.
- הסרבן מבקש להוכיח לציבור כי הוא אכן פועל ממניעים מוסריים, ועל כן מוכן לסבול סנקציה על מנת להוכיח כי נפגע מסרבנותו. כמו כן, עמידתו בנזק המוטל עליו על-ידי השלטון לו הוא מתנגד, עשויה להפוך אותו לקדוש מעונה, ובכך להגדיל את התמיכה בדעותיו.
- הסרבן מבקש להיחשב חלק מהחברה, על-אף שחרג מגבולותיה, ועל כן הוא מנצל את צורת הענישה על-מנת לאזן את חריגתו ולזכות בשמיטת חובות, כפי שאסיר-עבריין משלם חובו לחברה, וחוזר להתקבל בה. במקרה זה, לרוב הסרבן אינו מעוניין בשינוי ממשי של המציאות, אלא רק באי-ביצוע של הוראה מסוימת.
[עריכה] סרבנות ביהדות
[עריכה] מקרי סרבנות ביהדות
ניתן למצוא במקרא אירועים שונים, שבהם תופעת הסרבנות כלפי בעלי הסמכות באה לידי ביטוי.
הדוגמה הבולטת הראשונה הינה סירוב המיילדות העבריות לביצוע הוראותיו של פרעה, להמית כל זכר עברי שיוולד, והשקר לפרעה בדבר מנהגן של הנשים העבריות ללדת כחיות, בלא מיילדת (שמות פרק א').
דוגמה אחרת הינה הכאתו של הנוגש המצרי על-ידי משה ממניעים מוסריים, ובריחת משה לאחריה.
סיפור נוסף הינו סירובם של אנשי שאול המלך, לפקודת מלכם להוציא להורג את כהני נוב: "ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני ה' כי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי ברח הוא ולא גלו את אזני ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'" (שמואל א' כ"ב יז).
מעניין לראות כי יואב חמק מִספּוֹר את שבטי לוי ובנימין- כמצוות דוד המלך- "כי נתעב דבר המלך את יואב" (דבה"י א' כ"א ו).
דוגמאות נוספות במקרא ניתן למצוא בהתנגדויות שונות להכרח חיצוני לכפור באל. דוגמאות כאלו בכתובים הינן סירוב חנניה, מישאל ועזריה להשתחוות בפני פסל, כפי שחייב החוק הבבלי, כמתואר בצורה הבאה: "הו נבוכדנצר, אין אנו צריכים להשיב לך בעניין זה כי אלוהינו שאנו עובדים יושיענו ... אך גם אם לא כך יהיה, דע, הו מלך, כי לא נעבוד את אליך ולא נסגוד לצלם הזהב שהקמת" (ספר דניאל ג:א-ב, ה-ט. מתורגם לעברית), סירוב דומה של דניאל לסגוד למלך פרס, במחיר גוב האריות, וסירוב מרדכי היהודי להשתחוות להמן.
דוגמאות נוספות לסרבנות ביהדות מופיעות בערך קידוש השם.
דיון בחובת הסרבנות ביהדות מופיעה בערך ייהרג ואל יעבור.
[עריכה] תאוריות על מקור הסרבנות ביהדות
ישנם הטוענים שהסרבנות נפוצה ביהדות באופן יחסי יותר מאשר בתרבויות אחרות, בגלל תכונותיה של הדת היהודית הרואה את כל היהודים ככפופים לאל ולא לבני אדם אחרים: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כ"ה). אמנם, היהדות, לרוב הדעות, אינה אנרכיסטית, ומצווה על ציות למנהיג (למשל משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ג'). אולם מכיוון שגם המנהיג כפוף לאל, החובה לציית לו היא רק כאשר הוא פועל בהתאם לסמכותו שניתנה לו על ידי האל. באופן דומה, החובה לציית להורים במצוות כיבוד אב ואם היא רק כאשר ההורים אינם מצווים לפעול נגד התורה.
ישנם המסבירים את הסרבנות ביהדות בכך שהעם היהודי נוצר ממשפחות רועים שברחו מהריכוזיות של הממלכות העיקריות, בעזיבת אברהם את מסופוטמיה ועזיבת העברים את מצרים. התפתחותם האנרכית, באופן יחסי, של השבטים העבריים בכנען, בהעדר שלטון מרכזי עד המלכת שאול, והסמכויות המצומצמות יחסית של המלך בימי בית ראשון, תואמת את התפתחות הנטייה לסרבנות אצל היהודים.
[עריכה] סרבנים מוכרים
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- ויינשטיין יהושע (עורך), אי-ציות ודמוקרטיה, הוצאת מרכז שלם.
- חמי בן נון, מרי אזרחי, הוצאת יער, 1992.
- הנרי דייוויד ת'ורו, אי ציות אזרחי (תקציר).
