אנוסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

האנוסים היו יהודים בימי הביניים שהוכרחו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית בספרד, פורטוגל, ודרום אמריקה לרוב בכפיה מסוף המאה ה14 ועד תחילת המאה ה16. יש סימנים למספר מצומצם של קהילות קטנות ששרדו עד לסוף מאה ה-19, כגון הקהילה בטולדו שידוע ששמרה על יהדותה מכיוון שהיו שם רבנים. מספרם של האנוסים, נאמד במאות אלפים לפחות. אצל חלק מצאצאיהם השתמרו עד ימינו אלו מסורות שקושרות אותם אל האנוסים.

את עיקר פעילותה כנגד היהודים ניהלה האינקוויזציה הספרדית דווקא לפני הגירוש ב-1492. בתקופה שקודם הגירוש חיו כבר רבבות אנוסים בספרד. חלקם היו יהודים שפרעות של אספסוף הביאו אותם להתנצר ולהציל את חייהם בגל ההמרה הראשון בשנת 1391 בגזירות קנ"א. השלטונות לאו דווקא עודדו את הפרעות, אך ראו בכל התנצרות, גם כזו שנעשתה בכפייה, עובדה מוגמרת, שהמנסה לשנותה ייענש במוות. ב-1492 אולצו רבבות מיהודי ספרד להתנצר באיומי גירוש. בפורטוגל בשנת 1497 אולצו רבבות יהודים להתנצר בעקבות צו מלכותי שגזר עליהם זאת. ובשנת 1540 הוקם בפורטוגל מוסד אינקוויזיציה, שאחד מתפקידיו היה להשגיח על האנוסים.

בנוסף ליהודים שהתנצרו בשל חשש לחייהם היו שהתנצרו מתוך תקווה לטובת הנאה חומרית, במעמד וברכוש, אך גם בינם שמרו רבים על אמונים ליהדותם בסתר.

השם המקובל לאנוסים היה בספרד marrano שמקורו כנראה במילה הערבית "מחראם", כלומר - מוחרם, ביטוי שהמוסלמים השתמשו בו לתאר את החזיר. למרות ששתי דתות (היהדות והאיסלם) אלו כאחת אסרו על מאמיניהם לאכול חזיר, הכינוי הופנה ברבות השנים לאנוסים, שכלפי חוץ קיבלו על עצמם את הנצרות, אך בסתר החרימו לרוב את החזיר.

[עריכה] צאצאי אנוסים שחזרו ליהדותם

כבר בזמן האינקוויזיציה ובתקופה הקרובה שלאחריו הצליחו יהודים אנוסים או צאצאיהם לברוח ולנסות לחזור לחיק היהדות. הדבר היה מלווה בחשדנות רבה, קיימות מאות שו"ת - התכתובת ההלכתית של אותם הימים עם רבני התקופה - בנושא. בין המפורסמים מבני האנוסים הוא ברוך בנדיקט שפינוזה, אשר לא הסתדר עם היהדות כפי שנראתה בפועל בהולנד של אותם ימים. רבים מבני האנוסים הגיעו לאמסטרדם ואף הקימו בית כנסת לעצמם. בין הרבנים הידועים מצאצאי האנוסים באמסטרדם ר' מנשה בן ישראל מי שהקים מחדש את היהדות באנגליה. גם לעיר צפת בארץ הקודש הגיעו בני אנוסים רבים, ששבו ליהדותם, ביניהם יש האומרים היה ר' שלמה אלקבץ מחבר השיר לכה דודי. באיטליה היה שלמה מולכו משיח השקר שהושפע מהצלחותיו של דוד הראובני

[עריכה] נאמנים ליהדות או נרדפים לשווא ?

[עריכה] התפיסה המסורתית

מעשייה יהודית מספרת על יהודים אנוסים בספרד אשר ירדו בליל הסדר אל מרתף חשוך ונסתר שהסתעף מביתם, ושם חגגו את הפסח. בבית נותרו תינוק קטן ומשרתות נוצריות אשר לא שותפו בסוד. דווקא בלילה זה החל תינוקם של בעלי הבית לבכות בחוזקה, פניו הכחילו, והמשרתות לא ידעו את נפשם. הן קראו לרופא, אך ידו קצרה מלהושיע. המשרתות נואשו. "לפחות ימות כנוצרי", אמרו בצער והזעיקו את הכומר. עם הגיעו, תהה הכומר היכן נמצאים ההורים, ולא היה מי שיידע להשיב. הוא החל להלך מחדר לחדר, פיו ממלל תפילה ואוזנו כרויה. משהגיע לקצה הבית, קול שירה חרישי לכד את תשומת ליבו. הוא התכופף ומישש את הכתלים ולבסוף מצא את המעבר הסודי. כאשר ראו הנאספים את כומר על סף הדלת, פוסע לעברם, נשמתם נעתקה, ופחד מוות מילא אותם. בחופזה הם גמרו אומר להורגו לבל יסגירם. אז פצה הכומר את פיו ובשמחה גדולה הוכיח לנאספים כי כמוהם כמוהו גם הוא שומר על דת משה בסתר, והמשרתות הפריעוהו באמצע סדר הפסח שלו.

מעשיה זו היא חסידית במקורה. מלבד היותה בת לז'אנר הנושן של סיפור המתח המסתיים בסוף טוב, כאשר האויב מתברר כאוהב, גלום בה מוסר השכל חינוכי, שברצונו של המספר להחדיר לשומעיו, בהשתמשו ברקע ההיסטורי של רדיפות האינקווזיציה בספרד. אילוצים וכפייה יכולים להרחיק את היהודי מהדת רק למראית עין. כוחה יעמוד לה כדי שישמור לה אמונים בליבו תמיד.

[עריכה] מחלוקת בער ונתניהו

המוטיב המופיע בסיפור שלעיל, זה של האנוסים שנאמנותם המפתיעה לכור מחצבתם, מתגלה בנסיבות יוצאות דופן, אינו משולל בסיס היסטורי. הודאות שנרשמו בחדרי העינויים של האינקוויזציה מתעדות חיים יהודיים שוקקים שהתנהלו בהסתר ובמחילות. ידוע אפילו שיהודים פנו אל חיי בדידות ושקט במנזר, מפני שבאופן פרדוקסלי היה המנזר המקום הנוח ביותר לקיים בו מצוות באין מפריע. בשל כך נאסרה בשלב מסוים כניסתם של "נוצרים חדשים" למנזרים.

יצחק בער מביא עדות פיקנטית במיוחד על מומר שהתפרסם בחיבוריו נוטפי השנאה ליהודים וליהדות, ושאחר מותו התגלה כמי ששמר בצנעת ביתו על המצוות.

לפי בער, ה"נוצרים החדשים" היו אפוא בחלקם הגדול יהודים בתחפושת. אין זה מתמיה שבין העקשנות הדתית היהודית לבין הקנאות הנוצרית חסרת הפשרות ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, והיא התבטאה בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".

תפיסה אחרת לגמרי של אותה תקופה ממעיטה בחשיבותה של תופעת האנוסים המקיימים מצוות במסירות נפש. להודאות שניתנו במרתפי האינקוויזציה אין היא מייחסת ערך רב. ידוע שתחת עינויים הודו יהודים רבים בימי הביניים גם במריחת מצה בדם ילד נוצרי, ובקרב ההיסטוריונים שוררת תמימות דעים כי לא אירע אפילו אירוע בודד כזה (למעט אריאל טואף).

ציד היהודים המתנצרים, טוען בן ציון נתניהו, אינו מאבק כנגד השתמרותה של הדת היהודית בקרבם, שכן רק במקרים מועטים באמת שמרו המתנצרים על זיקתם ליהדות. את המאבק ביהודים יש לראות כאנטישמיות בגירסתה האיברית הימי ביניימית. מקרים בודדים של יהודים שלא שמרו אמונים לנצרות, נופחו על ידי האינקווזיציה לכדי הטלת דופי חסרת שחר בכלל היהודים המתנצרים. שכבות אוכלוסייה שאוימו על ידי הישגיהם של המתנצרים והשפעתם המתרחבת השתמשו באינקוויזציה כמכשיר לבלימת איום זה.

[עריכה] מורשת האנוסים

שתי הגישות, הן לכאורה שתי פרשנויות היסטוריות אובייקטיביות לתקופה בתולדות עם ישראל, שמייצגיה הם חוקרים נכבדים ורבי תהילה. ניתן להסתייע בתעודות ובמסמכים הן כדי להוכיח שתופעת קיום המצוות בסתר הייתה נפוצה והן כדי להוכיח ההיפך.

בגישתו של בער יצדדו אלו שיאמרו כי הדתיות היא גרעין קיומו של העם, מעין דברי רבי סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". בעם ישראל, עם של יהודים דתיים, אין ממש אם דתיותם של בניו נשכחת בקלות ונזרקת כאין בה חפץ מול אתגריה של תקופה, קשה ככל שתהיה. לא יעלה על הדעת שיהודים יינטשו את דת משה בהמוניהם, גם בספרד של האינקווזיציה.

מנגד עומדת דעתו של בן ציון נתניהו. הוא רואה בעיני רוחו את הסעיף בחוקי נירנברג הקובע כי אסור ליהודי להניף את דגל הרייך השלישי, את עלבונו הנורא של היהודי המלא כוונות טובות כלפי סביבתו החברתית, אך נדחה ממנה בבוז רק על שום מוצאו. אותה השפלה שהושפל בה הקצין דרייפוס המתבולל ושהביאה את הרצל לייסד את הקונגרס בבזל, מוצא נתניהו בספרד במאה ה-15. ובדחייה הזו, שדחתה הסביבה הנוצרית את היהודים שהצטרפו אל דתה, דוחה תמיד הסביבה הנוכרית את היהודי המנסה להיטמע בה באמת ובתמים. בעיני הציונות, הדחייה היא שנותנת ליהודים חילוניים את ההצדקה לקיומם ככאלו, בהיותם שותפים לגורל של נרדפות.

גישתו של בער מתייחדת בכך שהיא מצרפת את ציבור האנוסים, בהתעקשותו על אמונתו, לשלשלת ארוכה של יהודים שנלחמו על זכותם לאחוז בדתם בגולה מול כפייה חיצונית. מקדשי השם באשכנז במאה ה-12 הם הבולטים בהם. בער הופך את גורל האנוסים לגורל של בחירה ולא של כורח.

[עריכה] מעמד האנוסים בהלכה

ספרות ההלכה הסמוכה לתקופת האנוסים עסקה בשאלת המרת הדת שלהם, אם מחמתה הם מוגדרים כמומרים על פי ההלכה, בעיקר בהקשר של שאלות יבום וחליצה, כאשר לדעת פוסקים רבים אשת מומר אינה זקוקה ליבום, ונשאלה שאלת מעמדם של נשות האנוסים.

בנוסף, פולמוס הסמיכה של רבי יוסף קארו ורבי יעקב בירב נגד רבי לוי בן חביב (רלב"ח), התעורר בעקבות הרצון לפטור את האנוסים ששבו לדתם מעונשי הגיהנום, כאשר על פי ההלכה חייבי עונשים חמורים יכולים להיפטר מעונש על ידי מלקות, אך אין בזמנינו סמכות לתת את המלקות הללו, ורק אם הסמיכה תחודש יוכלו להלקות באותם מלקות.