ארטילריה רקטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארטילריה רקטית המכונה גם רקטת קרקע-קרקע (רק"ק) היא ארטילריה המצויידת במשגר רקטות במקום פגזים רגילים. הרקטות נבדלות מטילים בכך שאין להם הנחייה ו/או ניהוג עצמי.
יתרונה של ארטילריה רקטית על ארטילריה קנית (פגזים) היא הטווח והיכולת למטחים מרוכזים של עשרות רקטות תוך שניות מועטות. את רוב הרקטות ניתן לשגר או ממשגר נייח חד-קני או ממשגר נייד רב-קני. בניגוד לטילים, לרקטות אין הנחייה והן עפות במסלול שהוכתב להם מראש בעת השיגור. הרקטות זולות יחסית לטילים אך פחות מדויקות מהם.
החלוצות בתחום הרקטות הארטילריות היו ברית המועצות שפיתחה את רקטות הקטיושה בזמן מלחמת העולם השנייה וגרמניה שפיתחה את טילי ה-V-1 וה-V-2. ישראל גם היא פיתחה מספר מערכות רקטיות, חלקן מבוססות על נשק שלל סובייטי, והפעילה אותן בהצלחה במבצע שלום הגליל. אחת מהרקטות הארטילריות הנפוצות ביותר בעולם היא רקטת הגראד שייצרה ברית המועצות. כיום הנשק הרקטי העיקרי של צבאות נאט"ו הוא משגר רקטות M-270 MLRS. רקטות שימשו גם את ארגוני הטרור הערביים כנגד ישראל (הפת"ח וחיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה) ועד היום ישראל נתונה לאיום רקטי הן בצפונה והן ביישובי עוטף עזה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הנשק הרקטי במלחמת לבנון השניה, באתר "אומדיה"
