ארמית גלילית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארמית גלילית הוא השם הרווח במחקר לניב של הלשון הארמית שדובר בארץ ישראל, בעיקר על ידי יהודים ובעיקר בגליל, בתקופה שבין דעיכת הדיבור העברי (במאה השנייה לספירה) ועד הכיבוש הערבי (במאה השביעית). שם נוסף, מדויק יותר, הינו "ארמית יהודית ארץ ישראלית של תקופת האמוראים".
הארמית הגלילית, לצד הארמית הנוצרית והארמית השומרונית, שייכת לענף המערבי של הארמית המאוחרת, אשר דוברה באזור ארץ ישראל. בזמנים שלפני הארמית המאוחרת דיברו בארץ ישראל בעיקר עברית (וארמית בינונית), ולאחריה - בעיקר ערבית.
תוכן עניינים |
[עריכה] המקורות להכרת הניב
המקורות שמהם ידועה לנו הארמית הגלילית הם:
- כתוֹבות, בעיקר כאלו שנמצאו בשרידים של בתי כנסת מהתקופה הביזנטית.
- התלמוד הירושלמי, הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית גלילית.
- מדרשים ארצישראליים קדומים, כגון: מדרש בראשית רבה, מדרש ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, הכתובים גם הם תערובת של עברית וארמית.
לכך יש להוסיף גם חיבורים הלכתיים מסוימים מתקופת הגאונים, פיוטים ארמיים, כתוּבות שנכתבו בארץ ישראל ובמצרים, וכן מספר מצומצם של פפירוסים וקמעות. יש הכוללים בניב זה גם את התרגומים הארמיים המאוחרים למקרא: תרגום נאופיטי, תרגום הקטעים וקטעי התרגום מגניזת קהיר.
[עריכה] דקדוק
[עריכה] תורת ההגה
מערכת העיצורים כללה 20 עיצורים: בּ, גּ, דּ, ו, ז, ח, ט, י, כּ, ל, מ, נ, ס, ע, פּ, צ, ק, ר, שׁ ו-תּ, וכן את מקביליהם הלא דגושים של עיצורי בג"ד כפ"ת, אשר לא היה להם מעמד פונמטי (כלומר, לא היו בעלי מעמד עצמאי).
שׂ נהגתה כסמ"ך; הגיית העיצורים א ו-ה נתערערה מאוד, וייתכן שהם נעלמו כליל.
ממעט המקורות המנוקדים (בעיקר קטעי גניזה של תלמוד ומדרש) עולה כי הארמית הגלילית כללה חמש תנועות (a e i o u) וכן שווא נע, שלגבי אופן הגייתו יש עדויות סותרות.
[עריכה] תורת הצורות
[עריכה] כינוי הגוף
| עברית | ארמית | הגייה משוערת |
| אני | אנה | ana |
| אתה | את | at |
| הוא | הוא | u |
| היא | היא | i |
| אנחנו | אנן | anan |
| אתם | אתון | attun |
| הם | אינון | innun |
| הן | אינין | innin |
[עריכה] כינוי הרמז
| עברית | ארמית | הגייה משוערת |
| זה | דין | den |
| הדין | aden | |
| ההן | a'en | |
| זאת | דא | da |
| הדא | ada | |
| הא | a | |
| אלו | אילין | illen |
| ההוא | ההוא | a'u |
| ההיא | ההיא | a'i |
| ההם | האינון | a'innun |
| ההן | האינין | a'innin |
[עריכה] נטיית שם העצם
זכר:
| נטיית היחיד | נטיית הרבים | |
| צורת נפרד | יוֹם | יוֹמִין |
| צורת נסמך | יוֹם- | יוֹמֵי- |
| צורה מיודעת | יוֹמָה | יוֹמָיַּה |
נקבה:
| נטיית היחיד | נטיית הרבים | |
| צורת נפרד | מַלְכָּה | מַלְכָּן |
| צורת נסמך | מַלְכַת- | מַלְכָת- |
| צורה מיודעת | מַלְכְתָא | מַלְכָתָא |
[עריכה] נטיית הפועל
לפועל שישה בניינים, שלושה אקטיביים ושלושה פסיביים בהתאמה:
- פְּעַל (מקביל לבניין קל בעברית)
- פַּעֵל (מקביל לבניין פיעל בעברית)
- אַפְעֵל (מקביל לבניין הפעיל בעברית)
- אֶתְפְּעֵל (סביל של פעל)
- אֶתְפַּעַל (סביל של פעל)
- אֶתַּפְעַל, נדיר מאוד (סביל של אפעל)
להלן נטיית בניין קל, גזרת השלמים:
עבר
| עברית | ארמית | הגייה משוערת |
| (אני) קטלתי | קטלית | qatlet |
| (אתה) קטלת | קטלת | qtalt |
| (הוא) קטל | קטל | qtal |
| (אנחנו) קטלנו | קטלנן | qtalnan |
| (אתם) קטלתם | קטלתון | qtalton |
| (הם) קטלו | קטלו | qtalu |
בינוני
| עברית | ארמית | הגייה משוערת |
| קוטל | קטל | qatel |
| קוטלת | קטלה | qatla |
| קוטלים | קטלין | qatlin |
| קוטלות | קטלן | qatlan |
עתיד
| עברית | ארמית | הגייה משוערת |
| (אני) אקטול | נקטול | neqtol |
| (אתה) תקטול | תקטול | teqtol |
| (הוא) יקטול | יקטול | yeqtol |
| (אנחנו) נקטול | נקטול | neqtol |
| (אתם) תקטלו | תקטלון | teqtelun |
| (הם) יקטלו | יקטלו | yeqtelu |
[עריכה] ספרות
- Gustaf Dalman, Grammatik des jüdisch-palästnischen Aramäisch, 2nd ed. Leipzig 1905
- M. Sokoloff, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic, 2nd ed., Ramat Gan 2002
- י' קוטשר, "מחקרים בארמית גלילית", תרביץ כא (תש"י), עמ' 205-192; כב (תשי"א), עמ' 63-53, 192-185; כג (תשי"ב), עמ' 60-35
- ק' לויאס, דקדוק הארמית הגלילית, ניו יורק תשמ"ו
