אשור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בארץ ובמדינה אשור. לערך העוסק במשמעויות נוספות, ראו אשור (פירושונים).
אַשּׁוּר הוא שמה של ארץ קדומה באזור החידקל העליון, בעיראק של ימינו. הארץ תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזַבּ בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ארץ אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של אשור
[עריכה] ממלכת אשור הקדומה והתיכונה
ערך מורחב – ממלכת אשור
עברם של האשורים ומולדתם משתרע על פני אלפי שנים. עריהם המלכותיות כנינוה, אשור וארבאלו יושבו החל מ־5,000 לפנה"ס, ואף מוקדם יותר. האשורים עצמם היו עם שמי, אומנם לא ניתן לקבוע בבירור את מקורם. בנושא מקורם, התנ"ך מציג מספר גרסאות סותרות ובעיתיות לפיענוח. יש הטוענים כי האשורים החלו את דרכם כפרובינציה בבלית עתיקה, אולם מנגד עומדים אלו הגורסים כי האשורים הם נצר לפלישה שמית מחצי־האי ערב.
חפירות ארכאולוגיות שנערכו מוכיחות כי עד לשנת 2,500 לפנה"ס הפכו היישובים הקדומים לערים מאורגנות היטב. בפני האשורים עמדו אתגרים דמוגרפיים ואקלימיים. פלישות נשנות של עמים זרים לתוך מסופוטמיה וחורף קשה השפיעו על אופי העם האשורי. הארץ האשורית, שנתכנתה בימי קדם סֻבָּרְטוּ, הייתה בעיקר איגוד של ערים אשוריות לגדות נהרות מסופוטמיה, עליה שלטו בימי קדם האִשְשָקוּ, הם משנים למלך או כהנים. הנוכחות השומרית שעתידה להשפיע רבות על סגנון ותרבות אשור, הורגשה כבר בימי קדם. שליטים אשוריים ואתרים נקראו בשמות שומריים מובהקים, והתרבות השומרית הייתה לנחלת האשורים.
עם נפילת ערי המדינה השומריות ועלייתה של האימפריה הראשונה בהיסטוריה האנושית, היא אכד, סופחה הארץ האשורית לנחלת סרגון האכדי. אומנם, האימפריה האכדית לא התקיימה למשך תקופה ממושכת. כוח חדש במסופוטמיה שהסתמן בעת ההיא הייתה שושלת אור השלישית, שכנראה הרחיבה את ריבונותה עד לערים האשוריות. החלשות שושלת אור השלישית וימיה של שושלת איסין היו עת החופש האשורי. אינטרגנום זה בשלטון הזר היה עד לעליית שושלת אשורית בראשות פּוּזֻר־אשור הראשון; שושלות זאת שלטה כ־200 שנים, עד לאמצע המאה ה־18 לפנה"ס. ימיה היו ימי מסחר פורח עם יושבי אנטוליה, בניה וכיבוש (שהגיע לכדי החרבת בבל בידי אִילוּשוּמָה).
תקופה חדשה נסתמנה בימי הפלישה האמורית למסופוטמיה. שַמְשִי־אַדַד הראשון, אמורי ששם עצמו למלך על אשור, הרבה לתאר את כיבושיו שנמתחו מעילם הרחוקה לים התיכון. על אף זוהר ממלכתו (אשר גודלה האמיתי מוטל בספק), לא היו אשורים מלבד לעם כבוש; יש הטוענים כי שמשי־אדד בז לאשורים ונוהגיהם, והיה שנוא על העם. עדיין, המלך סיפק לאשורים מבנה ביורוקרטי. בימי יורשו החלה האימפריה מתפוררת לידיו של חמורבי, מלכה הידוע של בבל. בשנים לבוא נפלה אשור לתוהו והוחלשה על־ידי החורים; אשור הצטמצמה לאזורי השפעה מוגבלים סביב לעריה.
השינוי לטובה בא לקראת המאה ה־15 לפנה"ס, בה חזרו לכוח האשורים והחלו בהתכבויות עם המצרים והבבלים. אשור־אֻבַּלִּיט הראשון פתח במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, הממלכה החורית אשר דכאה את אשור. מרידתו עלתה למיתנים באדמות רבות והקנתה למלך תארים נכבדים. באותה התקופה שונה שם הארץ לאשור ולאחר שקט פוליטי התדרדרו היחסים בין אשור לבבל. המאבק בבבל ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. כן הוכנעו עמים שונים ששכו לגבולות האמפריה.
תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון נאבק בחתים והגיב למרידה בבלית בהשמדת מקדשי העיר. צעדיו הביאו למלחמת אזרחים שהוציאה את המדינה מאיזונה ואחר מספר תבוסות קשות לאורך השנים חזרה בבל לכוח. רק בימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון חל שינוי מהותי במצבה של אשור. המלך הצליח להפוך על פיו את המצב והביא בכוח הזרוע את אשור למעמד של כוח ועושר רב. מנגד, יורשיו של המלך הרם החלו מאבדים את אונם ונפלו קורבן לפלישות הארמים. שיא הפלישות בא בימי אַשוּר־רַבִּי. המצב הגיאופוליטי הכתיב את שרידת אשור, וכוחה הגובר של ממלכת ישראל המאוחדת בלם את הארמים. אשור השורדת החלה מתאוששת, וימיו של אַשוּר־דַן השני סמלו את תחילתה של האימפריה האשורית.
[עריכה] האימפריה האשורית
- ערך מורחב – האימפריה האשורית
[עריכה] האימפריה האשורית הישנה
בניסון להציל את אשור אחר שנים ארוכות של שפל וכשלון אשור־דן השני ובנו ויורשו אַדַד־נִירָרִי השני הנהיגו מגמת שיקום שהסתכמה בהרחבת המשק החקלאי, גידול סוסים לצורכי מלחמה, מאבק ממוקד בממלכות ארמיות קטנות וסידור המנהל הפנימי באשור. בכך, יצבו המלכים את אשור על כלכלתה, כוחה הצבאי והטריטוריה שבידיה. תּוּכּוּלְתִּי־נִינוּרְתַ השני הצליח במסעותיו הצבאיים נגד ארץ נאירי, הרחיב את אוכלוסית אשור וזכה בסוסים רבים.
ימיו של אַשוּר־נַצִירפַּל השני ראו חזרה זמנית לגאווה האשורית, נוכח ההצלחות הצבאיות הרבות וחזרתה של אשור למעמד רם במסופוטמיה. כיבושיו הוסיפו לדחוק את הממלכות הארמיות, ומתחו את גבולות אשור לפרת ולים התיכון כבימי תגלת פלאסר הראשון. אשור־נצירפל פתח במפעל בניה גדול בנימרוד (כלח התנ"כית), בירתו החדשה. האלימות הרבה שהפגין בכיבושיו לא נראתה באף מלך אשורי אחר; בתיאורו את נצחונותיו הפגין סאדיזם מבעית.
- "שבויים רבים מביניהם שרפתי באש ... לחלק מהם כרתתי את אפיהם, את אוזניהם ואת אצבעותיהם, לרבים ניקרתי את העינים. בניתי עמוד אחד מאנשים חיים ואחר מראשים ... את צעיריהם ונערותיהם שרפתי באש"
את אשור־נצירפל ירש שַׁלְמַנְאֶסֶר השלישי, אף הוא מלך חזק. עיקר עיסוקי היה באיחוד מחדש של מסופוטמיה הצפונית וסוריה תחת אשור. בימיו נערך קרב קרקר הגדול בין ברית מלכים מקומיים לאשורים. תוצאת הקרב לא הייתה החלטית, וכנראה שמדובר בניצחון פירוס אשורי. בין מנהיגי הברית היה אחאב, מלך ישראל. מבין החשובות שברשומות האשוריות, האובליסק השחור, תיארה את החלשות דמשק, ומעמד הואסליות של ממלכת ישראל בימי יהוא.
הצלחות אלו של שלמנאסר נהדפו בכוח מרידת בנו. במשך מספר שנים התרחשה מלחמת אזרחים מייגעת בין הבן המורד ליורש הלגיטימי, שמשי־אדד החמישי. בתקופה זאת נחלשה אשור, ורק בימי אדד־ניררי השלישי חזרה להאבק בדמשק ובבל. כמו כן, בימי הלה חלה התחזקות מצד אוררטו. התחזקות זאת הכתיבה את החלשות אשור תחת מלכיה הרפים.
[עריכה] האימפריה האשורית החדשה
[עריכה] שיקום האימפריה
שלב חדש נפתח בהיסטוריה האשורית בשנת 745 לפנה"ס, עם עלייתו של פּוּל, איש צבא שלא היה משויך לשושלת המלכותית, לכס האשורי. הוא בחר להתכנות בשם תגלת פלאסר (השלישי, למניין החוקרים המודרניים), ואכן ימיו ראו חזרה לכוח ועושר מהשפלה, כבימי תגלת פלאסר הראשון. מלך זה שם לעצמו את כיבוש בבל ורסון הכשדים שבה כמטרה ראשונית. מאוחר יותר, פנה להענשת אוררטו. בשנים 740 עד 732 לחם המלך בלבאנט. ארפד הייתה הראשונה לפול לידיו, ודמשק האחרונה.
בטווח השנים 738 - 734, פלש המלך האשורי לפלשת והכניע את יושביה ועריה החזקות, בהן עזה. תוך זמן קצר באה גם פלישת המלך לממלכת ישראל; חבלי ארץ רבים עברו לידי אשור ומס הוטל על מנחם בן גדי, מלך ישראל. בהתאם לתנ"ך, דמשק נפלה אחר בקשת אחז, מלך יהודה, שניהל מלחמה נגדה ונגד ישראל. דרישת אחז נתלוותה בהשתעבדות לאשור, וכך למעשה איבדו שתי הממלכות העבריות את עצמאותן, אשר עבורה ילחמו במשך שנים לבוא. אחר מסעו המוצלח לישראל, נטש את מנהג הקדם להמליך על בבל מלך מקומי משועבד, ותגלת פלאסר לקח לעצמו את התואר.
תגלת פלאסר עשה רבות לארגונה של האימפריה האשורית במגוון מישורים. החשוב בהם היה המישור הצבאי. הרפורמות שערך בצבא אשור היו מרחיקות לכת ועמדו על הקמת צבא־קבע משוכלל. נשקיו וכליו הותאמו ושונו פעמים רבות בהתאם לצורך הלחימה, והבסיס לשלטון האשורי בפרובינקיות הרבות הפך לזה הצבאי. שיטה חדישה לטיפול בהתקוממיות אזוריות שהוצגה בימיו הייתה ההגלייה הדו־סטרית של עמי האזור.
המלך נפטר בשנת 727, ואותו ירש שלמנאסר החמישי. מעט ידוע אודות שלטונו, אולם ידוע שהמלך ארגן את האימפריה האשורית על פרובינקיותיה והחליף מלכים מרדניים במושלים אשוריים נאמנים. עדיין, בימיו התרחשה המרידה הישראלית תחת הושע בן אלה שקשר עם מצרים נגד אשור. משום כך, פלש שלמנאסר לסוריה וישראל ושם מצור לשומרון, בירת ממלכת ישראל. אין לדעת מה עלה בגורל שלמנאסר. אפשר שהמלך נפטר בזמן המצור, או שהודח לטובת שר צבאו, התַרְתָן, סרגון השני. בנוסף לכך, לא ניתן לקבוע מי למעשה סיים את כיבוש שומרון (כנראה בשנת 721 לפנה"ס). בעוד שהתנ"ך גורס אחת כי מדובר בשלמנאסר ובפעם אחרת לא מפרט מי החריב את העיר, הרשומות האשוריות קובעות את סרגון ככובש העיר.
לפי התנ"ך, נסיון להמשיך ולכבוש גם את ירושלים לא עלה יפה, ורוב הצבא הושמד על ידי מאורע ניסי ליד חומות העיר.
[עריכה] השושלת הסרגונידית
בשנת 721, עלו בבבל רוחות מרד כשדיות. שליט שבטי בשם מֵרְדוֹךְ־בַלְדַן עמד בראש המרד. סרגון, מפאת חוסר יכולתו לדכא את המרד, פנה לאזורים אחרים כסוריה, אוררטו ומדי. סרגון בנה מספר מבצרים, ורק בשנת 710 שבר את המרד וכבש את בבל. הוא בנה בירה נוספת סמוך לנינוה בשם דּוּר שַרוּקִן ("עיר סרגון").
סרגון נפל בקרב, ובנו סנחריב ירש לכתר האשורי. סנחריב פיאר את בירתו נינוה והעביד רבים בבנייתה. המערכה הצבאית הראשונה שלו הייתה בבל, היכן שמרודך־בלדן חזר לכוח בחסות העילמים. אחר מספר נצחונות באזור פנה לדיכוי מרד נוסף ביהודה. אחר שגרם להרס רב ביהודה הביא לכניעת חזקיהו. התנ"ך מפרט מצור שני, בו השמיד מלאך ה' את צבא אשור, אולם אין הוכחה לתקרית. מאוחר יותר, פנה להשמדת כוחו של מרדוך־בלדן, אולם הכעיס את העילמים. צבאות עילם ואשור נפגשו בשדה הקרב, ולמרות ששני הצדדים זקפו את הקרב כנצחון, כיבוש בבל והחרבתה בידי סנחריב בחלוף מספר חודשים מרמזת על נצחון אשורי. סנחריב מצא את מותו בהתנקשות מצד בניו.
את סנחריב ירש אסרחדון, מבניו שלא היו מעורבים ברצח. אסרחדון היה מושל בבל תחת אביו. כמלך, הוא מיד פתח בשחזורה של בבל והפכה לבירתו. כן, השתלט על חלקים במדי וצפון ערב שאבדו בימי אביו, ונאבק בעלמים. גם בפניקים נאבק, ביחוד בעיר צידון אותה הביס ובזז. את צור הביא תחת להשפעתו בחוזה שלום. הגורם למאבקו בפניקים היה בריתם עם מצרים נגד אשור. ברית זאת, כנראה, עודדה אותו לצאת למלחמתו במצרים - הישגו העיקרי. פלישתו הראשונה (674 או 673) כנראה כשלה. פלישה מאוחרת יותר הצליחה, אולם לא הביאה לכיבוש מוחלט או שהביאה להתמרדות מקומית. מכל מקום, בזמן פלישתו השלישית מת המלך. בימיו נאבקה אשור גם באוררטו ודילמון. אסרחדון הביא את האימפריה לשיא גודלה.
אשורבניפל, אחרון מלכי אשור החזקים ובן אסרחדון, ירש את אביו. ראשית המשיך אשורבניפל את מסעות אביו מצרימה. כדי לבסס את שלטתו במצרים שם עליה מלך ואסל בשנת 663, אך לקראת 652 הואסל היה חזק מספיק כדי להכריז על עצמאות ללא תגובה הולמת מאשור. מצבה של אשור נתערער עקב מלחמת אחים שלובתה על־ידי שמש־שום־אוקין (אחי אשורבניפל ומושל בבל). סוף המלחמה בא בשנת 648, בה נתפסה בבל והמושל הצית את ארמונו בעודו בתוכו.אשורבניפל עודד את האומנות והתרבות האשורית, ואף בנה ספריה ספריה אדירה בנינוה, אומנם עם מותו חלה התפוררות מהירה של האימפריה האשורית.
שני מלכים חלשים ישבו על הכס האשורי ובבל השתחררה מעולם. מלך בבל, נבו־פלאסר וכסרכסס הראשון ממדי החריבו את נינוה בשנת 612, ואשור נפלה. מצביא בשם אשור־אבליט השלישי, בסיוע פרעה נכֹה השני, הצליח לשמר את הכוח האשורי בחרן עד לשנת 609, אך אחריה פסקה אשור להתקיים כאומה עצמאית.
למרות מפלתם וסכנת ההתבוללות, האשורים הצליחו בשימור זהותם. כיום הקבוצה האתנית האשורית חייה בעיקר בצפון עיראק, היכן שניתן להבדילה משכניה הערבים הכורדים והטורקמנים על־פי מסורותיה, דתה הנוצרית וניבה הארמי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- על האשורים המודרניים, באתר אשור המקוונת.
- על ההיסטוריה האשורית, באתר האנציקלופדיה הקתולית.
- אשור, באתר All Empires.
